מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עירובין ז:י:ג

מערבין לאדם בעל כרחו ותני כן כופין וכו' והתני וכו' והוא אינו ממאן בדוקא היה ממאן לא וכו'. כדפרישית וכך הוא בב"ב ובבבלי דף פ' גרסינן אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו ממנו בעל כרחו לימא מסייעא לי' כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי שאני התם דליכא מחיצות ופרש"י ז"ל דמבוי מגולה הוא ואינו נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי' דעת. ל"א מצד שאני. וכ"כ בכל ספרי הדפוס ואין לו פירוש וט"ס הוא וצ"ל ברי"ש מצר שאני וכלומר דשאני הא דשמואל דמכיון שהוא רגיל להשתתף ועכשיו אינו רוצה בכך א"כ מיצר ודואג הוא על העירוב וחיישינן שמא נעשה צדוקי ואינו מודה בעירוב. ובדין הוא דלא יכופו אותו בע"כ והיינו ממש כדקאמר הכא. ודברי הרמב"ם ז"ל כך הם שכ' בפ"ה מהלכות עירובין בה"ב אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף וכו' ונוטלין ממנו שתוף בע"כ ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. ועיין בהה"מ במה שביאר דבריו ולדעתי כך היא כוונתו בהך סיפא דנראה לכאורה מיותר דבא להשמיענו שדוקא אם אינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי שלו ולגרום להם איסור או מפני נפש רעה שלו אז כופין אותו שישתתף עמהן ולאפוקי אם יש חשש שמא נעשה צדוקי וכמ"ש לעיל בסוף פ"ב מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו וכעין זה כתבתי בסוף פ"ק דב"ב בסייעתא דשמיא: