מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עירובין א:א:יב

מבוי עקום ומפולש וכו'. פרשתי בפנים כפי' רש"י בזה בדף ו' ע"א בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בהא כדקאמר נמי הכא לקמן רב כר' יוחנן ושמואל כר"ל ופי' הוא ז"ל לדעת רב שעושה הצורת הפתח בעקמומיתו דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לר"ה והתם במבוי עקום כמין ד' מיירי וכדהכא דלקמן היה עשוי כמין כ"י הכא בעשוי כמין חי"ת מיירי וחד דינא אית להו לפי פי' רש"י והסוברים כוותיה כמבואר בטור ובש"ע סי' שס"ד כמו שהחליט הב"י לפי דעת התוס' והרא"ש שקיימו לדינא כפרש"י. מיהו לקישטא דמילתא סוגיא דהכא מתפרשא כפשטה וכפי פר"י שהביא הרא"ש שכתב ולישנא דתורתו כמפולש לא משמע כפירושו דרש"י דמשמע תורת מבוי זה שהוא עקום תורתו כאלו היה מפולש ביושר בלי עקמומית וניתר באחד מהפתחים בצורת הפתח ומצד אחר לחי או קורה ע"כ מדברי ר"י. וכך היא דעת הריטב"א לפרש כפי' ר"י שא"צ תיקון אלא לשני ראשי פילושיו ולא בעקמומיתו והה"מ הביא בפי"ו מה' שבת בה"ג שדעת הרשב"א ז"ל ג"כ הוא שא"צ לעקמומיתו כלום אלא בשני ראשיו וכו' ולא ביאר מה היא לדעת הרמב"ם בענין זה. אלא שלדעתי פשוט הוא דגם דעת הרמב"ם כפי' ר"י הוא שהרי כתב שם היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ומבוי עקום תורתו כמפולש. ואם היה דעתו לפרש כפרש"י לא היה שותק מלבאר שצריך צ"פ בעקמומיתו אלא ודאי בלי ספק שאין כוונתו אלא כשאר מפולש שהתיקון הוא ג"כ בשני ראשיו ולא בעקמומיתו. וכך הוא משמעות לישנא דהכא נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת הפתח מכאן ובשני ראשיו קאמר. והרא"ש אחר שהביא ראיות לפרש"י וכולן נדחין הן יש מהן דחה הוא ז"ל בעצמו לפי גי' ר"ח ז"ל כמו שהובא שם וכך דחה הריטב"א ובההיא דלקמן בדף ח' דההיא מבוי עקום דהוה בסוריא כריך בודיא אותיבו בי' בעקמומיתיה הביא הריטב"א לגי' ר"ח דגריס נמי התם אותיבו ביה בשפתיה. יכתב הרא"ש שם אחר הא דלעיל וז"ל ובירושלמי גרס מבוי שהוא עקום ומפולש וכו'. ומסיק רב כר' יוחנן ושמואל כר"ל ולכאורה כפי' ר"י ומיהו גמרא דידן פליגא אירושלמי. ויש עוד ליישב הירושלמי לפרש"י ז"ל דלא איירי אלא בתיקון אחד מהמבואות תדע מדלא קאמר ר"ל דנותן לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן וכו'. מ"מ טוב לפרש בתיקון מבוי אחד כי היכי דלא ליפלוג הירושלמי אגמרא דידן עכ"ל בזה. הוא ז"ל כתב כל זה לפי גי' רש"י ודחק עצמו לפרש דלא לשוויה פלוגתא בין הני תרי תלמודא. ומיהו לפי גי' ר"ח ליכא שום פלוגתא במידי ואדרבה לפי גי' ר"ח בההוא דסוריא ואותיבו בודיא בשפתיה כמו שהביא הריטב"א ז"ל מוכרח הוא כפי' ר"י. והאי הוכחה שכתב תדע מדלא קאמר ר"ל וכו' הוכחה חלושה היא שהרי דרכו של הש"ס הזה לקצר בכל מקום כ"א לרמז הכוונה בקצרה בכל היכולת בתיבה אחת ובלישנא קייטא. ואם כבר אמר ר' יוחנן נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת הפתח מכאן דמתפרש על שני ראשיו מכאן ומכאן תו לא בעי ר"ל דפליג עליה בצורת הפתח בלחוד למינקט בלישניה אלא הכי נותן לחי או קורה ומתיר דממילא משתמע על מכאן ומכאן ואין לנו לדחוק בחנם במה דלא משמע להדיא דהירושלמי פליג. אלא דתרוייהו תלמודי אית להו לר' יוחנן ולרב דקאי כוותיה שהתיקון הוא בשני ראשיו ולא בעקמומיתו. ומעתה שהראיות שהביא הרא"ש דחויין הן לפי' גי' ר"ח לא נשאר לנו לבאר כ"א לאיזה ראיה והוכחה אחת שכתבו התוס' שם בד"ה רב אמר תורתו כמפולש וכו' וכפירושו דרש"י משמע מדקאמר בסמוך אי ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. משמע דלרב אתי שפיר דאי תורתו כמפולש קאי אפתחים דהיינו שצריך לעשות צורת הפתח באחת הפתחים ובשני לחי ולא בעקמומיתו א"כ לרב נמי קשה דאיך יועיל לחי מצד אחד או אפילו צורת הפתח ביותר מעשר הא אית ליה לרב אע"פ שיש לו צורת הפתח צריך למעט. אבל אי אעקמומיתו קאי כדפי' רש"י אתי שפיר לרב דסגי בצורת הפתח אפי' ביותר מעשר הואיל ופתחי המבוי הפתוחים לר"ה לא הוי יותר מעשר וכו'. ועל זה אומר אני דמלבד שהוכחה זו כבר דחויה הוא בהג"ה מ"י ת"י. דאין הכי נמי דהוה מצי פריך נמי לרב אלא דמקשה אליבא דשמואל טפי בפשיטות. אלא דיש להוסיף עוד ולדחות הוכחה זו שהרי כעין אותה קושיא בעצמה מקשה הש"ס הכא לקמן (ורצוני לומר להכריח אליבא דרב דאפי' בעשר הויא פירצה ומשמעתתא דרב גופיה וזה מבואר הוא דדין עשר כלמטה. והיינו דמעשר עד ארבעה שהוא מקום חשוב חדא דינא אית להו כדכתבו התו' לעיל) גבי הא דמייתי פלוגתא דר' ירמיה וחברייא אליבא דרב כעין דפליגו רב חנא בר רבא ורב הונא התם אליבא דרב דמר קאמר בשמיה מבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בד' ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בד' וכו' ומקשה הכא להאי דקאמר מן הצד יותר מעשר דווקא הוא דהוה פירצה לא כן סברנן מימר רב כר' יוחנן וכדפרישית בפנים דהיכי מצית אמרת הכי דא"כ במבוי עקו' דס"ל כר' יוחנן דמתירו בצורת הפתח ולדידך ע"כ כשהעקמומי' והיא הפרצה מן הצד יותר מעשר הוא וה"ד דא"כ גם הפתחים שלו יותר מעשר הוו והא לרב לא מהני צורת הפתח ביותר מעשר ומשני ר' יוסי בר בון דלא היא דכי קאמר רב במבוי עקום היינו כשאין לא בעקמומית ולא בפתחיו כ"א עשר דוקא וכ"ת דא"כ הואיל דאינו מפולש בשוה ולהדיא כמבוי מפולש ממש אמאי מחמיר רב בי' להצריכו להיתר צ"ה היינו טעמא כדי לעשות כל הרשות שמכאן ומכאן כאחת שלא יהא נראה כשני מבואות וכמבואר בפנים. ולענין שאם רוצין לערב עירוב א' לכולן שיכולין לעשות כן משא"כ בלא צה"פ אפי' אם היה להן לחי מכאן ולחי מכאן כשני מבואות הן נראין. ולפ"ז נוכל לדחות גם להוכחה דהתוס' בזה דלעולם רב לא קאמר אלא לתקן בשני ראשיו ולא משום דהעקמומית כפירצה היא דהא ליתא דהא ע"כ לא מיירי אלא בעשר וכן פתחיו אינם אלא כעשר אלא דטעמא דקאמר עושה צה"פ מכאן כדי לעשות הרשות אחת היא כדקאמר הכא. והשתא לא מצי הש"ס דהתם להכריח מידי מרב גופא כרב הונא דמצנן למידחי ולומר דהא דמצריך רב צה"פ לא מטעמא דפירצה נגע בה דפירצה שאינה ביותר מעשר לאו פירצה היא ודלא כרב הונא אלא מטעמא דאמרן. הלכך מכריח מהא דשמואל במאי עסקינן וכו' אלא בעשר וכלומר והשתא מדקאמר שמואל תורתו כסתום והיינו דהעקמומית שלו עושה אותו כסתום ועלה קאמר רב תורתו כמפולש משמע דה"ק אותה הסתימה דמשוית לה להעקמומית לא כן הוא אלא שאני אומר תורתו של מבוי זה כמפולש להדיא מחמת העקמומית שלו וא"כ משמע דכפירצה משוי ליה רב ומכריח שפיר אלמא פירצה מן הצד בד' שהוא כדין עשר כמבואר. ומשני שאני התם דבקעי בה רבים ואה"נ דהוי מצי לשנויי דלאו מטעמא דפירצה מן הצד נגע בה רב שמצריך לאותו מבוי צה"פ אלא כדי לעשות רשות אחת אלא דעדיפא מינה משני דהואיל ובקעי בה רבים הוי כמפולש להדיא וצריך תיקון מדינא כשאר מבוי מפולש. באופן דיש לדחות לפי סברא דהאי ש"ס גם להוכחת התוס' וכדאמרן. ולמדין אנו מיהת דשיטתא דהאי ש"ס נראה להדיא כפי' ר"י בהא דרב וכדמוכח ג"כ להדיא דדעת הרמב"ם נמי כשיטה דהאי ש"ס וכדעת הרשב"א והריטב"א. והואיל וכך הוא די לנו במה שהחמיר הב"י וקבע בש"ע כדעת הרא"ש והתוס' לפי פרש"י ולא להוסיף עוד בחומרא יתירה כמ"ש הט"ז שם דגם מבואות שלנו צריכין תיקון בהעקמומית וסיים כנ"ל בעיקר הדין ומאן דחזי לכל הני רברבתא יבין דאין עיקר הדין כך ולא להוסיף חומרא על חומרא ודי בזה:

על דעתיה דר"ל בקשו לעשות להם תקנה וכו'. כדפרישית דעל עירוב לכל מבוי ומבוי בפ"ע קאמר והשאלה אם אלו וכו' כמבואר בפנים. והא דמדייק הש"ס לדעתיה דר"ל בדוקא משום דלר' יוחנן לא שייכא הך בעיא בהך תקנתא דהא קאמר הכא לקמן דעיקר טעמיה דר' יוחנן דצריך צורת הפתח באחד מראשיו כדי לעשות כל הרשות כאחת והיינו שיהיו יכולין כולן לערב עירוב אחד ולהתיר את כל בני המבוי שמכאן ומכאן לטלטל בכל שני צדדי המבואות וא"כ מהיכי תיתי יבקשו תקנה זו ולר"ל אורחא דמילתא היא כך דמכיון דס"ל כשמואל דהעקמומית כסתימה היא בין אלו צדדי המבואות ומסתמא מבקשין תקנה זו שלא יאסרו זה על זה כדמסיק הכא ואה"נ דאף לרב ולר' יוחנן אם ערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן דינא הכי והר"ר יונתן מעצמו כתב כן והביאו הב"י סי' שס"ד וכתב עליו ולפי מ"ש סי' שס"ח דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אין אוסרין זע"ז אפי' עוברין דרך שם בשבת והמ"א הביא ראיה מדברי התוס' דצ"ט לסברת הר"ר יונתן ולחלק בין מבוי לחצר ע"ש ובהדיא קאמר הכא בפשיטות ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות האסורה להן משום דגלי דעתייהו דסליקו נפשייהו זה מזה: