מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ד:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Demai 6:4:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:4:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי · free full Hebrew text
Open in the reader →כהן שנתן מעות לישראל ליקח בהן פירות למחצית שכר וכו'. למאי דמשמע לכאורה שהנותן אמר כך להמקבל שאם הותירו או פיחתו שלי וא"כ אין לפרש דמשום איסור דרבית איירי הכא לא לפי גי' התוספתא שהבאתי בפנים דגריס אסור ברישא דאם הנותן מקבל עליו האחריות מאי איסורא דרבית איכא הכא הרי הוא קרוב להפסד ורחוק מהשכר ולגי' דהכא מותר נמי קשה מאי קמ"ל והיה צריך לומר דאגב הסיפא נקט ואיסורא דהסיפא משום חשש כהן המסייע הוא כדפרישית בפנים מיהו נראה דבענין איסור רבית משתעי הברייתא וכגי' התוספתא דגריס ברישא אסור וצריך לפרש דהאי א"ל הותירו או פחתו שלי אמקבל קאי שהמקבל קיבל עליו האחריות וזה ודאי אסור הוא דהיינו מתני' דפ' איזהו נשך אין מקבלין צאן ברזל מישראל דכל היכא שנותן לו מחצית השכר כל זמן שהמעות בידו ועל המקבל כל אחריות הקרן היינו צאן ברזל לא מהני הכא שנותן לו שכר עמלו כ"א במקבל פלגא ברווחא ופלגא בהפסידא וכהאי מתני' אין מושיבין חנווני ואין נותנין מעות ליקח פירות למחצית שכר בהא הוא דאמרו אא"כ נותן לו שכרו וכו' כמבואר שם ואף לגי' התוספתא אסור איכא למידק מאי קמ"ל פשיטא דאסור אם כל האחריות על המקבל וצריך לדחוק דה"ק דאף שהמקבל אומר לו והמעשרות שלך אפ"ה אסור משום דהנותן אין לו באחריות כלום ועל כרחך זו היא סברת התוספתא בטעמא דהסיפא שהישראל היא הנותן והכהן הוא המקבל וא"ל המקבל האחריות הקרן יהי עלי והמעשרות שלך דהואיל והמעשרות של ישראל הנותן הוי כאילו אין להמקבל חלק בריוח כלל ובכה"ג איכא צד התירא כמו שזכרתי בחבורי על סדר נזיקין בפ' א"נ בהלכה ה' ד"ה לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל דהבאתי שם בשם בה"ת דכל היכא שהמקבל נותן כל הריוח לבעל הבהמה אף שמקבל עליו כל האחריות הבהמה בנכסי צאן ברזל בהא אית דאמרי דודאי שרי דהא לא מקרי הלואה אלא שליחותיה קעביד וכתבתי שם דאין לפקפק בזה דכך הוא נלמד מהאי ש"ס שם ומיהו בהא דתלי הכא להתירא באם נותן לו שכרו אכתי קשה דהאי התירא במקבל בעיסקא הוא דשייכא כדלעיל ובגוונא דהאחריות על המקבל עיקר ההיתר הוא אם מתנה שלא יהיה לו בריוח כלום דזהו כש"ח שמתנה להיות כשואל סוף דבר אין כאן דבר ברור לדינא מההיא תוספתא ואיך שתפרש יש לפקפק בה והרמב"ם לא זכרה ולא למד ממנה כלום. ישראל שהיה מוכר זיתים בששים לוג טבולים וכו'. תוספתא זו מבוארת היטב בפנים ודינה מבואר כפי אשר פירשתי בה ובאוקימתא דהש"ס וכבר נכלל דין זה בדיני הרבית בפ' הנזכר ובדברי הרמב"ם במקומו בהל' מלוה מדין כיוצא בו וזה נלמד דבר מדבר הוא: