מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ה:ח:ה

הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם וכו'. יש לפרש דסוגיא דהכא מיירי דמרחינהו העכו"ם והלכך מדאורייתא פטור מן המעשרות אלא שמדבריהם ס"ל לר' סימון אליבא דריב"ל דמפריש ור' זעירא דלקמן דקאמר בשמיה דריב"ל שלשה מעשרין שלא ברשות פליג אדר' סימון כדפרישית בפנים ובבכורות (דף יא) גרסי' בהאי דינא א"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו ופריך דמרחינהו מאן אי לימא נכרי דגנך אמר רחמנא ולא דגן נכרי אלא דמרחינהו ישראל בתר דלקחו מרשות נכרי מעשרן משום דאין קנין לעכו"ם והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעית דינא בהדיה וכו' ומסיק התם לחלק דתרומת מעשר נותנה לכהן והכהן נותן לו דמים. אבל תרומה גדולה נותנה לכהן בלא דמים דקרא מאת בני ישראל וכו' גבי תרומת מעשר הוא דכתיב ופסק הרמב"ם כן בפ"א מהל' תרומות בהל' יא וכתב שאם גמרן ישראל חייבין בכל מן התורה וזה מוכרח הוא לשיטתיה דס"ל אין קנין לעכו"ם בכגון זה וכדכתבו התוס' שם שהקשו על הא דאמר מעשרן דאין קנין הא אפי' למ"ד יש קנין חייב לעשרן מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה בשמעתא דר"ש שזורי וכ"ת שרוצה למצוא חיוב דאורייתא והא ממ"נ לקוח פטור מדאורייתא כדמוכח בפ' הפועלים ומיהו לפי' ר"ת דמפרש דהיינו דוקא לוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח ומירחו חייב ניחא עכ"ל בתירוץ הזה ושיטת הרמב"ם כשיט' ר"ת בענין לקוח כדכתב בפ"ב מהל' מעשר בהל' ב' דאין הלוקח פטור מן התורה אלא כשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד המוכר אבל אם נגמרו ביד הלוקח חייב לעשר מן התורה וכיון שכן מוכרח הוא מדקאמר הכא מטעמא דאין קנין דג"כ מן התורה הוא שחייב לעשרן ועיין לעיל בפ"ה דפאה בהלכה ד' בסוף ד"ה המוכר את שדהו שזכרתי שם מזה: