מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ה:ה:ה

אפילו השביח לו מקחו וכו'. נראה דלא חש הש"ס לבעיא זו ואף דלא פשיט ליה בהדיא ממילא איפשטא וממתני' גופה דייקינן לה דהא הכא בסיטון חבר עסקינן שהתירו לו למכור דמאי כדלעיל בפ"ב וא"כ מאי קמ"ל דנאמן לומר משל אחד הן וכי נאמנות של חבר אשמועינן כאן אלא ודאי קמ"ל דאפי' זה אומר מה שלקחתי ממך אתמול היה משובח משל היום לא חיישינן דשמא הסיטון בעצמו הוא טועה ומרוב טרדתו שכח שזה הוא של אדם אחר להכי קתני דאפ"ה כשאומר של אדם אחד הוא משים אל לבו לידע שהוא כן ונאמן. ויש לפרש נמי הא דקמסיים מאינין אינון לאו מלשון הבעיא דר' ירמיה הוא אלא פשיטותא דפשיט ליה הש"ס דאפ"ה נאמן לומר מאינין אינון מאותו אדם בעצמו אינין אינון וכדייקינן מלישנא יתירא דמתני' תני הלוקח מן החנווני וכו'. ובתוספתא פ"ה שנויה לא כך אלא הכי תני התם הלוקח מן חנווני וחזר ולקח ממנו שניה אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה וכך פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ד מהל' מעשר בהלוקח מן הסיטון וכו' אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא וכו' והיינו הך דחנווני שגם הוא לוקח מבני אדם הרבה. והכ"מ ציין שם על זה מירושלמי ולא כן הוא אלא מהתוספתא הוא דנלמד ומיהו צריך טעם למה לא פסק כהך נוסחא דהכא ודרכו של הרמב"ם לתפוס הברייתא כמו שהיא שנויה בהש"ס ואם הוא נגד התוספתא כמו שמצינו לעיל בפ"ו דפאה בדין העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכן בהרבה מקומות. ונראה שהוא ז"ל היה מפרש להדא דתימר וכו' דארישא דברייתא קאי דאם הדרך הוא שמפנין את היין מחבית אל חבית אפי' מכיר הוא את החבית אינו כלום שאני אומר אחר שנחסר מעט מן החבית שפכו יין אחר לתוכה למלאותה ושמא היין של חבית אחרת מאדם אחר הוא. וא"כ סתמא דהתוספתא מיירי בסתם יין שדרכו להריקו מחבית לחבית ולמלאות את החבית ולא פליג הש"ס על נוסחת התוספתא לפי הך מסקנא ובהכי מיירי ג"כ דבריו ז"ל לפי שסתם יין דרכו בכך ולפיכך הכרת החבית לא מהני מידי: