מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי א:ד:ד

שאינו טעוו ברכה. הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מעשר בהלכה ד' נתן טעם שאין מברכין לפי שהוא ספק וזהו כדאביי בפ' במה מדליקין דספק דדבריהם לא בעי ברכה ויו"ט שני דמברכין טעמא הוא דלא ליזלזלו ביה ורבא קאמר התם טעמא דאין מברכין על הדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן וכבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשבת שם דלדברי רב האי גאון ורב אלפס ז"ל שפסקו גבי נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ואינו מברך עליו וא"כ ליכא למימר דלרבא מברכין בספק דבריהם בשיש לו עיקר מדאורייתא והיינו טעמא דיו"ט שני לדידיה ולפיכך קאמר לטעמא דדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן וליכא ספיקא כלל וכדפי' רש"י ז"ל שם דאי לאו הכי היו מברכין עליו משום דעיקרו שהוא ודאי דאורייתא הוא דאי הכי קשיא מילה דעיקרה דאורייתא ואמאי אין מברכין על תינוק שנולד מהול אלא דצ"ל דרבא לא פליג אדאביי ופירוקא אחרינא הוא דמפרק בדמאי ולעולם ביו"ט שני טעמא כדי שלא יזלזלו בו כדאביי עכ"ד וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל ג"כ וכתב טעמא דאביי להשמיענו זה דעל כל ספק דבריהם לא מברכינן ואע"פ שיש לו עיקר מן התורה בלבד יו"ט שני דאית ביה טעמא אחרינא ורבא מודה נמי להא:

אם היו פירות על פדיון מעשר שני אם היו מעות וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד בהלכה ג' וכתב שם ואם חללן על פירות אחרות או שחלל מעות על הפירות מברך על חילול מע"ש. והשיג הראב"ד ז"ל על מה שכתב פירות על פירות דפליג אעיקרא דדינא וסובר דאין מחללין פירות הראשונים של מעשר שני אלא על הכסף ויתבאר מזה במקומו בפ"ד דמע"ש בס"ד: