מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות ג:א:ה
Mareh HaPanim on Yerushalmi Brachos 3:1:5 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Berakhot 3:1:5) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות · free full Hebrew text
Open in the reader →תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו וכו'. ומשמע דהואיל דבעיא דלא איפשיטא היא כדדחי לה להאי הוכחה מהברייתא דפטור מתקיעת שופר דאיכא למימר דרוצה להחשיך הוא ולפיכך פטור דטרוד הוא ואין הטעם מפני כבודו של מת וא"כ ביש לו מי שיתעסק בשבילו אפשר דאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי אבל קשה מהא דלקמן דקתני ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו אין עונה אחריהן אמן וכי מה ביטול מעסק צרכי המת הוא במה שיענה אמן אלא ודאי דטעמא הוי מפני כבודו של מת וכ"כ הרא"ש ז"ל להכריח מהא דלקמן דאין הטעם מפני שצריך לעסוק בצרכי המת. ובודאי הא לא הוה קשה מידי דהכא לדיחויא בעלמא הוא דקאמר הש"ס דמההיא דפטור מתקיעת שופר לא מצינן למיפשט מידי דאימא מפני שטרוד הוא אבל באמת ס"ל להש"ס דעיקר טעמא מפני כבודו של מת וא"כ לעולם אינו רשאי להחמיר עליו וכהאי ברייתא דלקמן דאינו עונה אמן ואי קשיא דאי הכי תפשוט ליה מהאי ברייתא דלקמן דאין הטעם אלא מפני כבודו של מת הא ליתא דאי בעית למיפשט הבעיא מהתם מצינן נמי למידחי דהאי דקתני אינו עונה אמן אינו מחויב לענות אמן הוא ומשום דבסיפא קתני בשבת מיסב ואוכל וכו' ועונה אחריהן אמן והיינו דמחוייב הוא לענות אמן דאין אנינות חלה עליו בשבת קתני נמי ברישא דבחול אינו מחוייב לענות אמן ולעולם אם רוצה לענות איכא למימר דהרשות בידו וכדעת רש"י ז"ל שפי' ואינו מברך אינו צריך לברך אלא דלפ"ז אי מפרשינן דבשבת מחוייב הוא א"כ בדינא דשבת הוי קשיא לן הך דלקמן דסותר להאי דהכא דמהך דהכא משמע דכשהוא צריך להחשיך חלה עליו אנינות בשבת וי"ט כדשמעינן מהאי דחיה דאוקי לה לההיא דתקיעת שופר ואלו לקמן משמע דאנינות אינה חלה עליו בשבת כלל דא"א לאוקמי להא דלקמן בשאינו צריך להחשיך או בשאין דעתו להחשיך דאם כן הוי משמע הא כשדעתו להחשיך לא יענה אמן ומאי טירדא איכא בעניית אמן לכשנחלק כן אלא על כרחך דהא דאמרינן דבשבת מחוייב לענות אמן דאין אנינות חלה עליו והדרא קושיא לדוכתה דהכא משמע דלפעמים אנינות חלה עליו ובהכי אפשר לכוין כוונת התוס' בריש פרקין ד"ה ואינו מברך וכו' ומייתו להא דהכא למה וכו' וקשיא סיפא וכו' ור' נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך וכו' ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו ע"כ ולכאורה פשיטא הוא דלא שייך לחלק להאי טעמא ומאי ומיהו דקאמרי ועוד הא אנן השתא להך טעמא דמפני שטרוד הוא קיימינן אלא דשיעור דבריהם כך הוא ומיהו האי טעמא וכו' כלומר למאי דקאמר דאינו עונה אמן וא"כ אין כאן משום טרדא וע"כ דטעמא הוי מפני כבודו וא"כ קשיא רישא לסיפא בהך דינא דשבת ולא קאי האי תירוצא דר' נתנאל וכדאמרן. וכן משמע מדבריהם בפ' ואלו מגלחין דף כ"ג ע"ב ד"ה אין מברכין עליו וכו' דלאחר שכתבו בסברת הרא"ש דאין בעניית אמן משום ביטול עסק מצוה וכו' הקשו הך קושיא דמקשו הכא בדינא דשבת והניחו בצ"ע וע"ש ומיהו לקושטא דמילתא אין לפרש להא דלקמן דאין עונה אמן היינו לחיובא אבל אם רוצה להחמיר עליו הרשות בידו דהא קתני ואם בירך הוא אין עונין אחריו אמן ואם דהרשות בידו לברך אמאי לא יענו אמן אחריו וזהו טעמיה דהרא"ש דמדייק מהא דלקמן דאינו רשאי להחמיר עליו ובהאי דיוקא דהתוס' דמדייקי בדינא דשבת מרישא לסיפא תירץ הרא"ש לקמן שם בדבריו דלאו דסבירא ליה להירושלמי ברישא דאנינות נוהג בשבת אלא מייתי ראי' משבת דק"ו לי"ט וכו' עיין שם ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם רצה להחמיר על עצמו רשאי כדכתב בפ"ד מהל' ק"ש בהלכה ז' כל מי שהוא פטור מק"ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא וכו' וזה קאי על כל הדינים שהביא לעיל מהפטורין וכ"כ הב"י בסי' ע' וע"א וכן הוא דעת ראבי"ה שהביא שם ולדעתי טעמו בדינא דמתני' שהיה מפרש דהואיל ברישא דהכא בעיא דלא איפשיטא הרשות בידו והך דלקמן היה מפרש דג"כ לענין רשות קאמר והא דאין אחרים עונין אחריו אמן משום דכיון דלאו בר חיובא הוא אינם צריכין לענות אחריו אמן והלכך היה מפרש להאי ברייתא בגמ' דילן ואינו מברך וכו' כדעת רש"י שא"צ לברך. ודעת הרא"ש והטור כבר נתבאר פירושו ודיוקיה מדהכא וכן קבע הב"י בש"ע י"ד סי' שע"א וי"א וכו' כדעת הרא"ש והטור שאינו רשאי להחמיר עליו ולזה הסכימו רוב האחרונים: