מראות הצובאות על נביאים ראשונים שנח

מושבו יתברך בבית כי אם בישראל והעיקר בדוד רק לשם ה' לשכון שם ה' שתתפשט שם שכינה מאת האיש או אנסים אשר המה היכל ה' באמת וזהו שנכנס בעיר ויצא בדוד ומה שאמרתי ובידו מלא לאמר שבידו של דוד מלא לאמר לזולת הוא כי ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך כו' הנני מצרף מחשבה למעש' כאלו עשית וזהו הטיבות כי היה עם לבבך והוא כי כל העושה מצוה נעשה ממנה מלאך טוב וזה יאמר במחשבה הטובות בפועל כאלו עשית מלאך טוב כאשר היה עם לבבך רק אתה לא תבנה כו' כי אם בנך כו' וזהו אשר אמרתי לאמר כי בידו מלא לאמר לבנו לבנותו ויקם ה' כו' לומר אל תתמהו לאמר אם אמצעות אבי סובב היות שכינה במקום אך הוא היה עיקר מושב אלהים א"כ למה בימיו לא שרתה שכינה כי הנה דעו נא כי ויקם ה' את דברו אשר דבר שלא בחר בעיר כי אם עד בא דוד ובו בחר לעשות עיקר דירתו כי הלא אני קמתי תחתיו וזהו ואקום תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל להיות שפע עליון מושפע עליהם כאשר היה בדוד כאשר דבר ואבנה כי גם על ידי הוכן המקום וזהו ואשים שם מקום לארון והוא כי הלא יקשה שהיה לו לומר ואשים שם את הארון או ואבנה שם מקום לארון ולא ואשי' שם מקום לארון אך אמר הנה אין שום מקום בעפר הארץ מכון למושב הארון אשר שם ברית ה' אך אני שמתי מקום כאלו בידי ובאמצעותי שמתי הכנה וקדושה נוספת על הבית ההוא להיות מוכן לארון אשר שם כו'

(כג) ויאמר ה' אלהי ישראל כו'. אחרי אומרו כי על ידי שני דברים תצדק השראת שכינה בב"ה א' כי הוא מכוון כנגד ב"ה של מעלה כאומרו בנה בניתי בית זבול לך שעל ידי כן מתפשט איכות ב"ה של מעלה בשל מטה ועל ידי כן השכינה אשר בעליון נמצאת גם בתחתון נמצא כי כאחת הוא יתברך בשני עולמים וזהו שמסיים ואומר מכון לשבתך עולמים שיושב בשני עולמים כאחת. עוד טעם שני והוא שאין עיקר הישיבה בארץ כי אם באדם שהרי לא בחר בעיר ויבחר בדוד שהוא מרכבה ומושב והיכל ה' ואגב מתפשט בבית אמר עתה בשני כבר ניכר אלהותך בפירוש הא' כי אין כמוך שיהיה כאחת בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כאשר אתה בשני עולמים כאחת כמדובר. ועוד שנית והוא כי אתה משגיח בפרטים ולא יעצרך הגשם מלדעת מצפוני לב האדם שמחומר קורץ כי הנך שומר הברית דוקא לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם מה שלא עשית לזולת אך אין זה כי אם שכל לבבות דורש אתה ומצאת את לבו נאמן לפניך ואין כמוך

(כד) אשר שמרת כו'. לבא אל הענין נקדים שני דברים א' שיש הפרש בין רוח הקדש לנבואה כי הרוח הקדש אינו יוצאה מפיו יתברך כי אם מפי האדם שנותן הוא יתברך את הדברים בפיו וזה חלק דוד המלך כאומ' רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני לא כן הנבואה כי אם שהדברים יוצאים מפיו