מלבושי יום טוב חלק א ג

הקדמת המחבר

יתברך הבורא וישתבח היוצר. אשר נתן חלקי בתורתו הקדושה. מנעורי ועד עתה. וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ. עמדה לי לחדש בעזה"י הרבה חדושין דאורייתא. ולהשיב לשואלי דבר ה'. זו הלכה למעשה. ואת אשר העלה מצודתי. על הספר העליתי. והנני מדפיס עתה רק מעט מחדושי אשר זכני ה'. והם על אהע"ז וח"מ וגם זאת לא בשלימות. וכאשר יזכני ה' אדפיס גם עליהם הוספות רבות וקונטרס אחרון. וגם על או"ח ויו"ד נמצאים אצלי כמה חדושים. ובה' בטחתי שיעזור לי להוציא לאור הדפוס גם יתד חדושי הנמצאים אתי. כמו קונטרס חזקה וחובת קרקע ועוד על כמה כללים אחרים. ויזכני לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אכי"ר

והנה מצאתי חובה לנפשי. להודיע דברי לרבים וכן שלמים. שלא כתבתי דברי להורות הלכה למעשה לדורות. כי ידעתי שאין אני כדאי והגון להכריע. ולא באתי אלא להעיר לבבות המעיינים. ולפלפל בדברי הראשונים והאחרונים. אף כי גליתי דעתי לאחת מן הקצוות. אין כוונתי להחליט הדברים. ומה גם בחלק אהע"ז ההוראה לא לכל מסורה. כ"א לחכמים גדולי ההוראה גאוני הזמן. וע"כ אבקש לבל לסמוך ולהורות ע"י הכרעת דעתי. כ"א את אשר יבחר הקורא יקרב אליו ועל בינתו ישען. ואשר לא יכשר בעיניו יזרקהו הלאה

גם מה שלפעמים השנתי על דברי גדולי המורים אשר כל בית ישראל נשען עליהם. ומפיהם אנו חיים. לא יאמר הקורא כי רמות רוחא קא נקטי להמחבר הלז. ה' יודע כי לא בי הוא לא מיני' ולא מקצתו. אך הוא מפני כי לפניהם לא היו ספרי הראשונים ז"ל מצויים אז קודם שנתפשטה כ"כ מלאכת הדפוס הרבה. כאשר ת"ל כימינו אלה זכינו לכולם. וכל גדולי הפוסקים העתיקו כמה פעמים רק מה שראו מובאים בספרים הקודמים. וכאשר שם הובא רק ראשית הדברים. וכמה פעמים החליטו כסוף היפוך ממה שנראה בתחלת הדברים. ע"כ נמצאו כמה דברים אשר נתבררו שהם להיפוך כמעט. כאשר הראתי לדעת כמה פעמים בכפרי. ועוד כמה ענינים אשר קצת מהם אזכירם לדוגמא פה

א) הנה בשו"ע ה"מ סימן ס"ט סעיף ב' כתב לענין כת"י שסבירא ליה להרשב"א שאינו נאמן לומר פרעתי ע"ש. והקשה הגד"ת מדברי הרשב"א עצמו בתשובותיו שהביא הב"י שם סימן ס"א שכ' גבי עד א' בשטר ועד א' בע"פ. וז"ל עכשיו שאומר שפרע אפשר שהוא נאמן וישבע היסת ואעפ"י שיש כאן שטר אינו אומר שטרך בידי מאי בעי כיון שאינו גובה ממשעבדי עכ"ל. גם הש"ך שם סקי"ד הביא ראי' לדבריו מתשו' זו. גם האו"ת והנתיבות הרבו לדחוק ולתרץ דברי הרשב"א ז"ל שלא יקשו הדדי ומחלקים בחלוקים דחוקים ע"ש בדבריהם. ובאמת מי שיראה דברי הרשב"א עצמו בתשובה שם ח"ג סימן מ"ב שהעתיק הב"י ממנו דברי התשובה רק סיים כאמצע דברי הרשב"א עד "וזה כדעת הגאונים ז"ל" ולא יותר. אכל כפי מה שזכינו בימינו לראות כל דברי הרשב"א ז"ל. הנה מצאנו ראינו מבואר להדיא לפי דעת הרשב"א עצמו שבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי ה"ה בשטר בע"א. כי ז"ל שם בסוף התשובה. וזה כדעת הגאונים ז"ל שהסכימו כן בשהוציא עליו כת"י שנאמן לומר פרעתי אבל מן הגדולים האחרונים יש שאמרו שאפי' כשהוציא עליו כת"י א"נ לומר פרעתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי. ולזה דעתי נוטה. ויש לי ראי' לסמוך עלי' בשלהי פ' המוכר את הבית בשמעתתא דהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי דאמרינן דנאמן משום מגו דאי בעי אמר נאנסו. ודוקא מחמת מנו זה נאמן הא לאו הכי לא משום דאמרינן א"ה שטרך בידי מאי בעי אע"ג דשום שטר פקדון אינו גובה ממשעבדי. וכיון שכן אף באן שיש שטר אע"פ שאין חתום בו אלא ע"א אם איתא דפרע שטרא בידיה דמלוה ל"ל עכ"ל. גם מה שהש"ך דחה ראיתו שם דלהכי גופא לא גובה ממשעבדי מה"ט דמ"ל החזרתי במגו דנאנסו. נעלם ממנו נ"כ סוף דברי הרשב"א הנ"ל. שהרשב"א עצמו נשמר מזה ולהכי כתב "דשום שטר פקדון אינו גובה ממשעבדי". וכוונתו שאף במקום שאינו יכול לומר החזרתי כגון שהתנה עמו אל תחזירני אלא בעדים אעפ"כ אינו גובה ממשעבדי דטענינן ללקוחות שמא נאנסו

ב) שם בשו"ע חו"מ סימן ע"ב סעיף ד'. כתב המחבר וז"ל המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס אפשר שאפי' בנתינת רשות בלבד הוי שואל וחייב עכ"ל. וכ' ע"ז הסמ"ע שם ס"ק כ"ג "הב"י והד"מ הביאו תשובה אחרת דרשב"א שמשמע מינה דאפי' אם כבר השתמש בו לא נעשה עליו כשואל להתחייב באונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי בשביל מה שהלוהו משאילו להשתמש בו וכו' ותימא על המחבר ומור"ם שסתמו כאן דכיון דשתיהן תשובות הרשב"א נינהו ה"ל להביא תרווייהו עכ"ל". והש"ך שם ס"ק ל' דחק עצמו ליישב זה ע"ש. אבל באמת נפלאתי על רבינו הב"י האיך הביא התשובה מחלק א' אשר כמה פעמים הוא רק קיצור מתשובותיו בחלקים האחרים. והמעיין בתשובתו בתולדות אדם סימן של"ו יראה שכתב הרשב"א להשואל. שדעתו כבר גלה ופטרו בטעמים נכונים. אך מרבה להוכיח לדברי השואל וסברותיו שהוא פטור אף אם נשתמש בו מטעם אחר. וכתב לפי דעתו אם נשתמש כוודאי חייב באונסין ואפשר אפי' בנתינת רשות לבד הוי שואל וחייב באונסין ע"ש. א"כ לא נצרך להביא דכרי רשב"א אלו הנאמרים רק לפי דעת השואל לבד ולא כן דעתו. אך לפי דברי הש"ך שכתב דדברי הרשב"א בח"א מיירי שנתן לו רשות להשתמש אח"כ לא בשעת הלואה אפשר לדחוק וליישב דברי הב"י והמעתיק שסברי להו אחר שפלפול הרשב"א בדברי השואל נראה שודאי נוגעים לפעמים להלכה דהיינו כשנתן לו רשות להשתמש אח"כ. ולכך העתיקו המעתיק בח"א בתוך תשובת הרשב"א להלכה. אעפ"כ נפלאתי על מה שהעתיק הכ"י בלשון אפשר דהמעיין בתולדות אדם שם יראה שלא כתב תיבת אפשר רק לפי טעם הראשון אבל אחר שכתב ועוד יש טעם אחר נכון והוא העיקר לדעתי. א"כ סובר שהוא נקרא בוודאי שואל בנתינת רשות לבד. א"כ נפ"מ לדינא אם נתן רשות אח"כ בוודאי חייב באונסין

ג) שם בשו"ע ח"מ סימן צ"ו סעיף ג' כתב יש מי שאומר שאעפ"י שנשבעים שבועת היסת לקטן על השטרות אין נשבעין לו כלל. ועיין סמ"ע שם. והש"ך כתב שם "ול"ג דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד א' מעידו שהוא פרוע. וחיינו דכתב הרשב"א טעמא דשבועה זו תקנת חכמים היא להפיס דעתו של תובע וכו' עכ"ל". ובאמת המעיין בתשובת הרשב"א בתו"א סימן קמ"ח וראה להדיא ששם השיב הרשב"א על המעשה שקטנה תבעה השטרות