מלבי"ם על תהילים צב:יב

ותבט, ואחר שידעתי שהצדיקים תחלתם יסורים וסופם שלוה והרשעים בהפך, לכן תביט עיני על השוררים ומביטים עלי בעת שקמו עלי מרעים, ותשמענה אזני איך שהאשנים השרים ומביטים עלי אז, הם אומרים צדיק כתמר יפרח, שכל הרואה מכיר ואומר שעי"ז עצמו שהמריעים קמים על הצדיק עי"ז יפרח כתמר ויתרומם ויצלח, והנה התמר פורח ועושה פירות, אבל י"ל חסרון שאחר הפריחה יתמעט ליחותם השרשי ורובם ייבשו אחר הפריחה, ובפרט אם יקוץ את התמר אין גזעו מחליף, והארז הוא ישגה תמיד וגזעו מחליף אם יקוצו אותו, אבל אינו פורח ועושה פירות, והצדיק נמשל לשני העצים, אל התמר במה שהוא פורח כמוהו ועושה פרי קדש הלולים, שהם בניו וקיום מינו, ואל הארז שהוא עצמו מתקיים בקיום אישיי לנצח ע"י נפשו הרוחנית, שחי לעולם בעולם הנצחי: