מלבי"ם על במדבר ו:ו

כל ימי הזירו לה' מה שפתח שנית ענין חדש מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת, מדיני יין שמותר במ"מ, וסותר נזירותו, ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת וסותר כל הקודמים ותגלחת אינו סותר רק שלשים ותגלחת חייב המגלח כמתגלח לא כן בטומאה וז"ש הרי הכתוב משיאו וכו', ומה שתפס לשון כל ימי הזירו ולא אמר כל ימי נזרו, בא ללמד רק אם קבל נזירות בעצמו לא נזירות שמשון שהיה ע"י מלאך מותר לטמא למתים:

על נפש מת מצינו שציין טומאת מת במלת נפש לבד, לנפש לא יטמא, בכל טמא נפש, וכל טמא לנפש, רק מפני ששם נפש כולל גם הבהמה (כע"ש באה"ש כלל מז) לכן אמר נפש מת, שלשון זה לא נמצא על הבהמה, הגם שנמצא והמת יהיה לו לא נמצא לשון נפש מת, [והגהתי כגירסת הגר"א שהוא כפי' נוסח הגמרא] ור"י למד ממ"ש לא יבא שמשמע טומאת אהל. והנה הגם שהרמב"ם פסק דקברי כותים אין מטמאין באהל בכ"ז נזיר וכהן מוזהר על מגע. ולפ"ז צ"ל שאין מדייקים דיוק לא יבא: