מלבי"ם על במדבר כה:א

וישב ישראל בשטים עד הנה בא תמיד לשון ויחן, כי חט תמיד כמחנה מוכנת בשדה למלחמה ועתה תפס לשון ישיבה, שנדמו מושב בקביעות, ואמרו חז"ל שהיא לשון קלקלה, כי כ"ז שנדמו בעיני עצמם כמחנה היו נזהרים מאד כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש, לא כן עתה שרדמו כיושב בעיר מושב. ויחל העם לזנות אל בנות מואב המפרשים נתקשו בזה שא"כ למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב, ואמר הרמב"ן מפני שעל מואב היו מוזהרים אל תצורם ואל תתגר בם, וזה דוחק אחר שהם התחילו בריב מדוע לא ינקמו מהם, והנכון מ"ש הרי"א שלא זנו רק עם בנות מדין והם אמרו להם שהם בנות מואב וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין, ונראה שמ"ש בפסוק הקודם וגם בלק הלך לדרכו פי' שבלק לא קבל עצת בלעם מ"ש לכה איעצך, והלך לדרכו ולא פנה לעצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים והם קבלו עצתו, ולכן נשאר במדין עד שהרגוהו ישראל שם כי נשאר לראות מה יפעל ע"י עצתו, והם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכזבי בת הנשיא בראשן, אמנם מ"ש שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של ב"י החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות בערי מואב ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות במ"ש ויעברו מדינים סוחרים, ובנותיהם באו בחניות מוכרות מיני מאכל, והם באו אל מחנה ישראל וב"י קנו מאתם, ועי"כ עברה גוררת עברה: