מלבי"ם על במדבר יד:א

ותשא כל העדה מבואר שעל הדבה אשר הוציאו שהיא ארץ אוכלת יושביה לא שמו לב כי ההוכחה שנתנו ע"ז משנוי פירותיה ומגודל אנשי הארץ אינה ראיה שלא יתקיימו בה גם אנשים קצרי קומה בפרט אלה שנתגדלו בעבודת פרך ובנסיעות קשות במדבריות הם לא יפעל עליהם שניי האקלים כנודע, רק עקר מה ששמו לב היה מפחדם להלחם עם אנשי הארץ הגבורים ולא האמינו כי ביד ה' להלחם עם יושבי הארץ ולהכניעם לפניהם כמ"ש בסוף משפטים ובסוף תשא, וכמ"ש במשנה תורה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וכו' מבואר שזה היה עיקר תלונתם וזה חטא יותר גדול משאם היה תלונתם על שהיא ארץ אוכלת יושביה שבזה לא היו מראים חסרון אמונה וכפירה ביכולת ה', ומצד מחשבתם זאת הגיעו לכפירה אחרת שאומר שם ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו, שחשבו שהוציאם כדי לאבדם ביד האמורי, שכבר התבאר אצלנו בכ"מ שלפעמים כשירצה ה' לענוש את הרשע בעונש היותר מופלג מגביהו למעלה ראש ונותן לו גדולה וכבוד כדי שתהיה מפלתו יותר גדולה וניכרת, כמ"ש אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד (איוב כ׳:ו׳), אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך (עובדיה) כמש"פ שם. אולם תחלה רגנו באהליהם כי בושו לאמר כפירה ומינות כזה בפרהסיא, כמ"ש ותרגני באהליכם: