מלבי"ם על ויקרא, אמור ס

ולא יחלל את מקדשי: אמר "מקדשַי" בלשון רבים, כי מוסב בין על מ"ש למעלה שלא יגש להקריב אישי ה' ובין על מ"ש שלא יכנס אל הפרוכת, שהם הקדש והמקדש. ושם "מקדש" מורה על המקדש, והסימן הרבים על כרחך על קדשי המקדש. [ועיין עוד טעם לזה בפר' שמיני (סוף סימן לא)]. ור' יהודה למד "חילול" "חילול" מטמא ששמש שהוא במיתה. וחכמים דסבירא להו דכתיב בתרומה "ומתו בו כי יחללוהו", מלת "בו" ממעט זולתו, והיא הבעל מום. ומובא בסנהדרין (דף פד) ושם גרס רבי אומר. וכן בתוספתא (פרק ?? דכריתות ופרק יב דזבחים).