מלבי"ם על ויקרא, בהר מה

וחשב את שני ממכרו: תלה החשבון בהמוכר וכן יחסוהו אל השנים, הגם שמ"ש "והשיב את העודף" היינו העודף מדמי המקח, כמו שפרש"י, ואם כן היה לו לומר "וחשב כסף שני ממכרו" [ ומטעם זה נלחץ הרשב"ם לפרש והשיב את העודף מן השנים, וזה לא יתכן, כי אינו משיב שנים, רק דמים ]. וכן היה לו לומר "וחִשבוּ" כי הלא שניהם עושים חשבון. מזה למדו חז"ל שחשבון השנים תלוי ברצון המוכר ולטובתו, שאם הוא לתועלתו שלא לחשב החדשים וכגון אם מכר בניסן ונשארו עשר שנים ומחצה לתשרי ובא לגואלה בניסן של שנה החמשית, אינו מונה החדשים, רק מונה מראש השנה הבא שנשארו חמש שנים. ומה שהוא לתועלתו לחשב החדשים חושב. וכן למד בפר' בחוקתי (סימן קב) מן "וחשב לו הכהן", ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.