מלבי"ם על שמואל א טו:כב

ויאמר שמואל החפץ לה' וכו' מבואר אצלי (בפירוש הספרא ויקרא א׳:ג׳ בפסוק לרצונו לפני ה') כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהחפץ הוא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר, והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי, והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו כמ"ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ולפי זה לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו, אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה' בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו, (ועל מה שכתוב בפירוש תהלות בפסוק כי לא תחפץ זבח ואתנה) וזה שכתוב החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה', רצה לומר אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו ועל ידו יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, ואם כן עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה', שהוא התכלית, וממילא הנה מבואר כי שמע מזבח טוב שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו, טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ, ויותר מזה כי גם להקשיב [שההקשבה פחותה מן השמיעה] הוא טוב מחלב אילים שהוא המקטר מן הזבח, ואם כן איך החלפת הדבר שלא לשמוע בקול ה' ומצותיו שבו חפץ ה' כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה', לא שבו ימרה פי ה' ובלתי שמוע בקולו ובזה הראה טעותו מ"ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל: