מלבי"ם על בראשית לד:יז

ואם לא תשמעו אלינו להמול. בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק ולקחנו את בתנו והלכנו מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א"ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ"ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר: