מלבי"ם על יחזקאל לו:יח

ואשפך והגם ששפכתי חמתי עליהם שהיא החמה הפנימית על הדם ובגלוליהם, שעל שניהם תקיא הארץ את יושביה (כמ"ש כי הדם הוא יחניף את הארץ, ובסוף עריות אמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וכו') ועי"כ ואפיץ אותם בגוים, ומן הגוים זורו בארצות ובכ"ז לא היה זה דרך כליה או הסתרת פנים כאילו סלקתי השגחתי מהם ונתתים להיות הפקר כי בהפך היה עונש השגחיי כמדת עונותיהם, וז"ש כדרכם וכעלילותם שפטתים, שהיה דרך משפט, והיה המשפט מכוון כדרכם, והעונש היה כמדת עונותיהם לא יתר על המדה, ועי"כ ויבוא אל הגוים אשר באו שם, בא עמהם לגלות להשגיח שיהיה ענשם רק כמדת חטאם ומדה כנגד מדה, בענין שיכירו שהעונש הוא השגחיי, אבל עי"כ ויחללו (הגוים) את שם קדשי, אחר שראו שהשגחת ה' אתם וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזב אותם לכלותם עי"כ אמרו הלא עם ה' אלה שעדיין השגחת ה' דבוקה בם, וא"כ למה מארצו יצאו ? ולמה לא יחזירם אל ארצו ששם מקום ההשגחה? ואמרו מבלי יכולת: