מלבי"ם על יחזקאל כא:יב

ואמרת אל שמועה כי באה, כי שמועת חורבן בהמ"ק בא פתאם (כמ"ש לקמן ס' ל"ג כ"א), והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי"ז היו מקוים שהגולים ישובו לא"י, וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים, כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה' חרב, וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה, שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו, וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד, הנה באה ונהיתה, בעת שבאה השמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש, כמו שיבואר לקמן שם וא"א עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה: