מלבי"ם באור המילות על תהילים סט

נחר. עבר מן הכפולים, כמו ושכן חררים:

שנאי חנם, איבי שקר. עי' למעלה (ל"ה י"ט), על השונאים אמר רבו בכמות, ועל האויבים עצמו באיכות, כי הם ילחמו אתו להצמיתו ולהכריתו:

אולתי. אויל הוא המסתפק כמ"ש בפי' משלי:

(ז-ח) יבשו, יכלמו. התבאר בכ"מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ"ה בירמיה (כ"ג מ'):

מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי. בארתי (ישעיה כ"ח), שהנכרי גרוע מן הזר, שהזר הוא לאותו דבר כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה, לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי:

חסדך, באמת. מבואר בכ"מ שהחסד הוא בדבר שאינו מחויב, והאמת הוא לקיים דבר המובטח:

גאלה, פדנו. התבאר (ישעיה ל"ה) ובכ"מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול"ל קרבה כי הוא מגזרת פעל, ואמר קרבה שר"ל מצד הקורבה גאל אותה:

חרפתי, ובשתי, וכלמתי. עיין פסוק ז' ח':

ואנושה. כאב אנוש והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש:

לנוד, ולמנחמים. בארתי (ישעיה מ"ט) כי הנידה הוא מן הקרובים ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם:

בברותי. פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש"ב י"ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל"ה), ולא ברה אתם לחם (שם י"ב י"ז), היו לברות למו (איכה ד׳:י׳):

ולשלומים. משם שלום, ויל"פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש:

זעמך וחרון אפך. עי' הבדלם ישעיה (י' ה'):

טירתם. בא על הארמנות ובנינים הגדולים שבו יתקבצו העדה כמו בתי העצה, או בתי עבודת אליליהם:

(לו-לז) וירשוה, ינחלוה. ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש, ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ"ז י"ג):