מהרש"ם חלק ב צו

פוסקים ס"ל כדעת ריטב"א קידושין (דף ס' ע"א) בהא דאפי' מאה תופסין בה דכל חד שביק רווחא לחברי' והביא בשם מורו דמ"מ אפשר שאסורה בביאה לאותן שקדשוה שאין אשה א' ראוי לכמה אנשים ואע"ג דהוי קשאל"ב אתיא כאביי דהוי קידושין וקיי"ל כוותי' ע"ש ומוכח דגם בודאי אמל"ב הוי קידושין ולשי' הרשב"א י"ל דס"ל דגם בצנעה ובלא חיתון איכא איסור תורה א"כ אין האיסור ע"י הקידושין או דס"ל דמומר אין דינו כעכו"ם ולפ"ז מ"ש הברכ"י בשם שע"י בישוב דברי הרא"מ דדוקא לענין קידושין ישראל הוא אבל מ"מ הנבעלת לו קנאין פוגעים בה צ"ל דאף דא"כ הוי קשאמ"ל דע"י הקידושין גם בצנעה אסורה לו היינו משום דגם בצנעה אסורה. מה"ת

והנה נראה להביא ראי' לזה מדברי מד"ר שה"ש בפסוק לבבתני אחותי כלה וגו' נשי דור המדבר כשרות היו כיון שהגיעו לאותו מעשה של עגל לא נתנו כלים מנזמיהן וכו' וכיון ששמעו שהן אסורות להן מיד נעלו דלתותיהן ובמ"כ. פי' שהן אסורות מפני שבעליהן הי' טע"ז נעלו דלתותיהן מלהבעל להם וביד"מ כתב ע"ז שפירוש מ"כ אין לו שחר ופי' הוא מפני שפרסו נדה ודבריו אין להם שחר דאין זה נעילת דלת שהרי יכולים הי' ליטהר בטבילה וגם לשון ששמעו שהן אסורות להם אינו עולה לפי פירושו לכן נראה דהעיקר כפי' המ"כ והיינו משום דמומר הוא כעכו"ם ודרך חיתון לכ"ע אסור וגם בלא"ה אסור מה"ת או עכ"פ מגזירת שם ואף שאין למדין הלכה ממדרש היינו במקום שיש סתירה בש"ס אבל הכא י"ל דכונת ש"ס דיבמות דקידושיו קידושין מדרבנן ואין סתירה לדברי המדרש אבל י"ל דנהי ואסורים להבעל להם מ"מ הקידושין חלים אף שאמל"ב מטעמא דכתיבנא לעיל

ומעתה נשובה לנד"ד דלפי דברינו להסוברים דקידושי מומר הם רק מדרבנן גם בקידשה בעודו ישראל והמיר אח"כ פקעו קידושין ראשונים מדאורייתא וליכא בה אלא איסור דרבנן

וכה ראיתי למעכת"ה שכתב דלפמ"ש בחו"מ סי' ל"ד סי"ז דכל שאינו במקרא וכו' ה"ז בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם וה"נ בנ"ד שהיו אצל החופה רק אנשים שאין יודעים אפי' צורת אותיות ולא שומרי מצות א"כ הי' פס"ע ובראשית השקפה תמהתי ע"ז דהא מבואר באה"ע סי' מ"ב דבקידושי תורה אין מתבטלין ע"י פסול העדות שמדבריהם וא"כ ה"נ בנ"ד אך לפמש"ל דלהסוברים דקידושי מומר רק מדרבנן פקעי הקידושין של תורה גם בהמיר אח"כ ונשאר רק קידושי דרבנן יש לקיים דברי כת"ר דלגבי קידושי דרבנן שוב מהני פסול דרבנן של העדים לבטל הקידושין אולם אחר העיון ג"ז ליתא חדא שהרי בשעת קידושין שהי' קידושי תורה והועיל אז עדותן של אלו וכיון שכבר הוחזק עדותן לא מיפסיל גם לאחר שהמיר ופקעי קידושי תורה כדקיי"ל גבי עד א' כמ"ש הר"מ פט"ז מסנהדרין וע' בש"ש להקצה"ח שמעתא ד' סופ"ט ועוד שהרי כל פסול דרבנן צריך הכרזה וכל זמן שלא הכריזו עדותו כשר וגם לענין איסורא דינא הכא כמ"ש בכנה"ג סי' מ"ב בהגב"י אות קע"ז בשם מהריב"ל דכל זמן שלא הכריזו הקידושין כשרים וכן מצאתי בתשו' רשד"ם חיו"ד סי' נ"ג וכ"ה בתשו' עבוה"ג סי' ס"ז וכ"ה בתשו' ב"י סי' י' וכ"ה בפרישה א"ע סוס"י קנ"ב ואף שדעת מהרי"ט ח"ב א"ע סי' מ"ג דלגבי איסורא א"צ הכרזה כבר כתב המל"מ פ"ד ממלוה ה"ו דהיכא דלא נודע בבירור אם עבר אלא דנפסל מדרבנן משום דשמא עבר לכ"ע לא נפסל בלא הכרזה וע"ע בתשו' מבי"ט ח"א סי' רפ"ז באמצע התשו' בזה והן אמת דבתשו' רש"ל סי' ל"ג מוכח להקל בעדות כיעור משום שהעדים הוחזקו לריקים ופוחזים אבל בתשו' רע"א סוס"י צ"ט צידד דדוקא בדרבנן יש להקל בכה"ג ולפמ"ש בתשו' פנ"מ סי' פ"ט דעדות כיעור רק מדרבנן י"ל דמה"ט סמך רש"ל להקל וע' בשו"ת צה"ב שבסוף ספר ב"מ סי' ח' דס"ל ג"כ דעדות ע"ה מיפסל בלא הכרזה וכן נראה מסברא כיון דחזקתו פסול עד שיוודע שהוא כשר אבל בתשו' ב"י שם מבואר דבזה"ז אין לפסול עדות ע"ה ואין לחלק בין ע"ה לע"ה ומ"מ י"ל דבהוחזק לרע מעללים גם הוא מודה א"כ להסוברים דקידושי מומר דרבנן יש להקל גם בלא הכרזה אלא דמ"מ כיון שכבר הוחזק עדותן צ"ע להקל מטעם זה אבל נראה דהא בסוס"י מ"ב מבואר דהמקדש לפני פס"ע מדרבנן אם רוצה לכנסה צריך לקדשה שנית א"כ הרי הם לא עשו כן ועשו באיסור ולא הוחזק עדותן מדרבנן עדיין כלל

והנה מעכ"ת הביא עוד סמוכין להקל מדברי בעל העקדה פ' תצא דאחר שהמיר נפקע ממנו קשר הדתיי אלא שצריך גט מפני קשר הנימוסיי ובנ"ד שנפקע ממנו בדד"מ קשר נימוסי המדינה א"כ הותר קשר האישות שביניהם ותמהני מאוד חדא שהרי העקדה הביא מקודם תשו' ח"א כי לא באה אליו המרה עצמיית אלא מקריית והוא כתב ע"ז שזה יתכן רק לפי דתה"ק ולא שיכנסו באזני גוי ולזה השיב הוא להגוי לפי דעתו ואיך נקח מזה סמוכין להקל לפי דתנו ועוד שגם לפי סברת בע"ק הגם שחמרו חז"ל דינא דמ"ד זהו לגבי עניני ממון אבל לא לגבי איסורא כנודע ולפי דתנו לא אבד נימוס אישיי שיהא דמו מותר ואשתו מותרת אולם אם הי' אובד זנות אישות בדת ישראל יש להביא סמוכין מהא דאיתא בב"ר פ' נ"ח פל"ב תאבד דוברי כזב וגו' מדבר בדואג ואחיתופל וכו' זה התיר ג"ע ושפ"ד וכו' אמר לשאול וכי יש אישות לדוד הלא מורד במלכות הוא וחשיב כמת ועכשיו התיר קונעתו ועשה אותו זיטויטוס וכאלו הוא מת ודמו מותר ואשתו מותרת וכו' ופי' במת"כ שעשהו משולל ומוסר מן החיים שעשאו כחיה בעלמא הפקר כחיות השדה ע"ש הרי מבואר סברא זו והגם שקורא אותו מתיר ג"ע ושפ"ד היינו מפני שבאמת לא הי' לדוד דין מורד במלכות לפי שנמשח ע"פ נביא למלך אבל לולא זאת כמו שדמו של מורד במלכות מותר כן אשתו מותרת ואף דבש"ס דגיטין (דף כ"ח) גבי יוצא ליהרג כל זמן שהוא חי אשתו אסורה לכל י"ל דהתם לא נעשה עוד כהפקר ורק הב"ד ימיתוהו במיתה שנתחייב בה משא"כ בזה וע' בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג כד תיפוק פקפוקתך יהו אומרים עליך שופך דמים אתה ומכשול עון עשה עומד להכשל בא"א לפי שתבעה לתשמיש מוטב אחת ולא שתים וכו' עדיין מחוסר כסא אתה וכו' ומוכח דאי לאו דמחוסר כסא הוית שריא לי' ג"כ וע"ש במרה"פ בהא דנקט מבוא בדמים דם נדה ושפ"ד הא דלא קאמר באשת איש דדוד לשיטתו חשבו כאלו מת ואשתו מותרת וסיים שאין למדין מדברי אגדה ובאמת דלק"מ דלשון דמים תרתי משמע להכי נקט דם נדה ושפ"ד ומצאתי בתשו' רדב"ז חלק ז' סי' כ"ט שכתב דטעמו של דוד שתבעה לתשמיש משום דהוי סבר דאשתו מותרת לפי שהי' מורד במלכות אשתו למלכות כשאר נכסיו אבל טעות הוא ואפשר הי' סובר דאפקעינהו רבנן לקידושין וטועה הי' בזה וע"ש מ"ש עוד בזה וע"ש בהגהת צי"ר שרמז ג"כ לדברי ב"ר הנ"ל ועכ"פ בנ"ד שנתחייב בזה רק מדד"מ של אה"ע אין שום סברא להקל ע"פ סברא זו

וגם מ"ש כת"ר לדין מכח אומדנא דאדעתא דהכי לא נשאת והביא מדברי הב"ח א"ע סי' קנ"ז שכתב דאם המיר אחר נישואין יש סברא יותר להקל הנה הב"ח לא כ"כ להתיר אשתו כיון שהמיר רק שכלפי מ"ש הב"י עמ"ש הטור ואפי' קדשה אחר שהמיר דטפי רבותא בקדשה אחר שהמיר לזה כתב דיש סברא להיפוך ולא נמצא בשום פוסק להתיר אשת ישראל שהמיר ורק לענין יבום דנו בזה מכח האומדנא ובפרט לפמ"ש בשו"ת מעיל צדקה סי' ד' דכיון דאין פותחין בנולד דלא שכיח צ"ל דכל קושיות הש"ס בב"ק רק על יבמה שנפלה לפני מוכה שאין שהי' כבר מו"ש בשעה שקדשה בעלה ובתשו' ח"צ סי' מ"א באמצע התשו' תי' בע"א משום דכל זקיקתה ליבם הוא רק בשעת מיתת הבעל ואז כבר הי' הנולד לפניך ע"ש וזה ל"ש בנ"ד לגבי קידושי הבעל עצמו

והנה במה שהארכתי לעיל מדברי הסוברים דקידושי מומר הם רק מדרבנן דמדינא הוא כעכו"ם גמור הי' נראה להביא ראי' מדברי התוס' פסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה כל ערל וכו' שהקשו גבי בן נכר שהוא מומר אמאי אצטריך קרא שאוכל מצה ומרור פשיטא דחייב דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה וכו' ושם (דף ק"כ ע"א) ד"ה כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אין לפרש אינו חייב לאכול דהא וודאי חייב לאכול דהא חייב בכל המצות אלא שאינו רוצה ונראה דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה ואע"ג דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו ע"ש ומוכח דמדאורייתא ישראל מעליא הוא לכל דבר אבל בתוס' יבמות (דף ע"א ע"א) ד"ה בו וכו' הביאו ג"כ ד"ז וכתבו דפשיטא דחייב לעשות תשובה ולקיים כל המצות א"כ י"ל דודאי אם יעשה תשובה יהי' דינו כישראל אבל כל זמן שאינו עושה תשובה דינו כנכרי גמור וכבר נחלקו הפוסקים בדין מומר אם נחשב בן ברית וזה כמה שנים הבאתי מדברי תוי"ש יומא (דף נ"ו) שכתבו דכותים גרי אריות בני ברית נינהו א"כ ה"ה מומרים אולם אח"ז מצאתי בת"כ ר"פ ויקרא אדם לרבות הגרים מכם להוציא את המומרים ומה ראית לומר כן אמור אדם לרבות המומרים מכם להוציא הגריס אחר שריבה הכתוב ומיעט ת"ל בני ישראל מה ב"י מקבלי ברית