מהרש"ם חלק א קצד

ליום מיוחד כגון בר"ח וכו' ואם שמשה ג"פ בל"ט וראתה מתשמיש זה ובינתים לא ראתה הוקבע ראייתה בתשמיש בל"ט ולא תשמש עוד בל"ט אבל בשאר הימים מותרת וה"נ תניא אם יש לה וסת תולה בוסתה כלומר אם רמ"ת בעונות קבועות תולה בוסתה ולא תשמש עוד בעונות אלו עכ"ל וע"ש בנח"א בביאור הדברים ועל כל פנים מבואר דדוקא בלא ראתה בינתים ששמשה בינתים קודם שרמ"ת ג"פ אז תולה בוסתה שבל"ט אבל בסתמא אסורה בכל הלילות: ומ"ש רו"מ להוכיח כהמנ"י מהא דמותרת לבעל ב' בלא בדיקה ותלינן דלאו כל אצבעות שוות ואי נימא דטעמא דרמ"ת משום חימוד א"א לחלק בין אצבע לאצבע ולא בין כח לכח ובע"כ דתולין כדי שלא להוציא אשה מבעלה דעיקר החשש שמא ע"י הדוחק בכח או אצבע העב שכיח שיבא הדם יותר באצבע זו מבחברו ותולין גם במלתא דלא שכיח א"כ ה"נ יש לתלות במעשה הטבילה ג"כ להקל במכ"ש ממה שתולין להחמיר יותר בל"ט. והנה מ"ש דלענין חימוד אין לחלק בין אצבע לאצבע ליתא שהרי מבואר ביומא (כ"ט ע"א) למה נמשלה אסתר לאילה וכו' רחמה צר וחביבה וכו' וה"נ יש לומר דכל מה שהאצבע עב יותר יותר יש חימוד גם לאשה ועל כל פנים כיון שמדברי האשכול מוכח להחמיר א"א לסמוך ע"ד המנ"י והן אמת שראיתי בדג"מ מהד"ק שפסק ג"כ כהמנ"י אבל גם הוא לא ידע מדברי האשכול שהוא רב קדמון. ולכן אין להקל בזה: אולם מה שנתבאר לעיל להקל בימי עיבור והנקה בצירוף הבדיקה הדבר פשוט דאחר עבור זמן הנ"ל תחזור לאיסורה ואין להקל על פי בדיקת הא"ש שעשתה דכיון שהיתה כבר מסולקת דם בזמן ההוא כפי טבע הנשים שבזה"ז אף שאין סומכין ע"ז להקל וע' בשו"ת רע"א סימן קכ"ח באמצע התשו' מכל מקום יש לחוש עפ"ז להחמיר דשמא עי"ז לא נמצא דם על המוך ולכן תצטרך אז לעשות שנית הבדיקה ובצירוף עצת הס"ח נוכל להקל: והנלע"ד כתבתי: סימן קמ להמופלג החריף מו"ה זאב אביגדור פונק נ"י מטארנא. מכתבו הגיעני וע"ד ששאל אם מותר לעשות בראזע פולווער בשבת הנה בתשו' א' הארכתי בדין עשיית מי זאדע ביו"ט והעליתי דאסור גם על ידי עכו"ם דהוי כמוליד כהא דאו"ח סימן ש"כ ס"ט דאסור לרסק השלג והברד דהוי כמוליד והרי אפי' מוליד ריחא אסור ומכ"ש בזה והבאתי מפלוגתת רמב"ם וראב"ד שבסימן תק"ב בהא דאין מוציאין אש מעצים ואבנים ושגם הרמב"ם מודה דאיכא בזה משום מוליד ועוד מכמה טעמים העליתי שם לאסור וגם בנ"ד יש לומר דאיכא משום מוליד כח חדש ואף דהתם מתהוה מים או אש הנראה לעינים מכל מקום גם כח הרתיחה נראה לעינים ולא גרע ממוליד ריח דאסור. והן אמת דבשו"ת שערי צדק חא"ח סימן ל"ו כתב להקל אבל הנה מ"ש דבמאכל ליכא משום מב"פ במחכ"ת נעלם ממנו דברי הירושלמי שבת פ"ז דמפורש דאיכא משום מב"פ וגם מ"ש דלא דמי לשריית מלוחים ולא מקרי מתקן לא הרגיש מהחשש שכתבתי וגם בלא"ה יש לומר דמחזי כמבשל על ידי שמתהוה רתיחת המים ועל כל פנים איכא משום עובדא דחול וע' שבת (ע"ד ב') האי מאן דארתח כיפרא חייב משום מבשל מהו דתימא כיון דהדר ואקושי אימא לא קמ"ל הרי דאפילו בישול לפי שעה מקרי בישול והנה בשו"ת גו"ר הספרדי כלל ג' סימן י"ד התיר לרחוץ בבורית בשבת אף על גב שעושה רתיחה והוי כעושה בריה חדשה מכל מקום כיון שאינו אלא לשעה לא מיחשב נולד והביאו רו"מ אבל הנה בח"צ סימן צ"ב הוכיח מהא דעצי בשמים מוללו ומריח והקשה הא מוליד ריח באצבעותיו ובע"כ דבבשר אדם ליכא מוליד ריח ובודאי אינו אלא לפי שעה ובע"כ דס"ל דאין חילוק וגם מהא דפ"ד דביצה אין מוציאין האש וכו' ובתוי"ט בשם רמב"ם שמחככין האבנים זב"ז והאש יוצא ובודאי גם אם אינו מדליק בו דבר אחר ונכבה מיד אסור ובע"כ דלא כגו"ר וגם בונה לפי שעה הוי בנין כמ"ש בירושלמי פ"ז דשבת והנלע"ד כתבתי (ועמ"ש בהגהותי לאו"ח סימן תק"ט ויש לדון משם לכאן וקצרתי): סימן קמא להרב המאוה"ג וכו' מו"ה יהושע חנליש נ"י אבד"ק פעלטשין מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו במחזיקי הרפת שקנו בהמה זקנה מן השוק וילדה זכר ולא נודע בבירור אם כבר ילדה ואח"ז שאלו משרתי הרפת מדוע אין לוקחים העגל מהרפת כי קשה עליהם טיפולו והשיב להם היהודי הממונה על הרפת (הנקרא שאפער) שאסור לשחטו אא"כ יחתכו את אזנו ואחר כך נמצא בו המום שחתכו אזנו ורו"מ צידד דאפשר שלא נתכוונו להתירו לטובת בעליו רק כדי להקל מעל עצמם הטיפול בו וגם הממונה לא נתכוון רק להשיב להם על שאלתם להקל טרחתם הנה לענ"ד אין בזה תועלת שהרי זהו החילוק בין דשא"מ ובין משאצל"ג דדשא"מ היינו שלא נתכוון לדבר זה כלל אבל אם מתכוון לד"ז אלא שאינו מכוון לתכליתה מקרי משאצל"ג וע' מג"א סימן רע"ח וה"נ בשלמא בלא נתכוון להיתר הבכור יש להתיר אבל הכא הרי נתכוונו שיהיה היתר על ידי מום זה לשחטו אלא שתכלית הדבר היה שעל ידי שיהיה ניתר לשחטו יוקל מהם הטרחא בטיפולם א"כ מקרי שפיר כונה: וגם מ"ש דהממונה לא ידע אם יש איסור בזה ואומר מותר שוגג ולא קנסו שוגג אטו מזיד ג"ז ליתא חדא שהרי ידע שאסור לומר לעכו"ם לעשות דאל"כ היה מצוה בפירוש לעשות בו מום ובע"כ שידע גוף האיסור וא"כ מנ"ל דבכה"ג מקרי שוגג והרי מבואר בתשובת חו"י סימן מ"ח וכתר כהונה סימן כ"ה וח"ס סימן פ"ח דאומר מותר מספק לא מקרי שוגג דהוי פושע וכה"ג כתב בתה"ד סימן רט"ז לענין שוגג דמינקת בחדש העיבור דדוקא בלא ידע כלל שהיא מינקת או שהוא ע"ה שלא ידע הדין אבל מאן דידע דמינקת אסורה אלא שטועה בסברא דחדש העיבור שהוא חילוק הראוי להסתפק בו ודאי דלאו שוגג מקרי ע"ש וה"נ בנ"ד וגם בגוף הדבר אי נימא דלא קנסו בזה שוגג אטו מזיד לאו מלתא דפשיטא הוא שהרי בגיטין (מ"ד ע"א) גבי צורם אוזן בכור דקנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא הוא וברא"ש פ"ז דב"מ סימן ו' בשם הראב"ד דגבי מטיל מום בקדשים על ידי עכו"ם נמי אסור אף על גב דבעיא דלא איפשטא ולהקל מכל מקום משום חומרא דקדשים אסור אפילו בזה"ז ע"ש אם כן יש לומר דה"נ לענין שוגג וגם בלא"ה כבר כתב התב"ש סימן ל"ט סק"ז דלפעמים גם בדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד וע"ע בפר"ת סימן צ"ט סק"ח מ"ש בזה: אך בגוף הדין הנה בתשובת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שמ"ג העלה דבספק בכור והוטל בו מום כיון דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן הו"ל סד"ר ולהקל וגם להסוברים דהטלת מום בזה"ז דאוריי' מכל מקום הקנס דיעבד הוא לכ"ע רק מדרבנן והביא ראיה מהא דבכורות (ל"ה א') דבבעט בו מפני שרדפו דפליגי תרי לישני דר"פ ופסקו הרמב"ם ורמב"ן כלישנא בתרא וכתב הרא"ש דטעמא משום דקנס דרבנן הוא וסד"ר להקל ע"ש ואם כן ה"נ בנ"ד. והן אמת דיש לתמוה עליו שלא הביא מדברי המל"מ פ"ד מבכורות שכתב בנידון כעין זה דכיון שנולד הספק בגוף הבכור שהוא סד"א ולהחמיר גם בהוטל בו מום אזלינן להחמיר ואין ראיה מהרא"ש הנ"ל דכל הפלוגתא דתרי לישני בדרבנן וגם יש לתמוה שלא הביא מדברי תשובת שב"י ח"ב סימן צ"ב בדין בכור שנולד מבהמה חולבת ונתנו לרועה וסרסו והעלה דאף על גב דהוי רק ספק בכור מכל מקום אין להקל כיון שהספק בשל תורה ע"ש ומכל. מקום לדינא הנה הבל"י ביו"ד סימן שי"ג חולק ע"ד השב"י והביא בשם שכנה"ג דאם אינו ברור שהישראל צוהו לעשות כן יש להקל ובנ"ד שיש סברא שהעכו"ם לא נתכוונו לטובת הבעלים כיון שהסתירו הדבר ולא נודע מי מהם עשהו כמ"ש בשו"ת שערי צדק סימן קפ"א סברא זו אם כן לאו שליחותיה דבעלים קעבדי ויש להקל ואף שכתבתי לעיל דגם בנ"ד מקרי מתכוון להתיר מכל מקום יש לומר דבכה"ג שלא עשו לטובת בעלים לאו שליחותיה עבדי ולא גזרו בכה"ג וגם כבר כתבתי בחיבורי לחו"מ סימן קצ"ח דכיון דיש דיעות דכל קדושת בכור בזה"ז שא"ר ליקרב הוא רק מדרבנן כמ"ש בד"מ סימן שי"ג בשם הגמ"ר והבאתי עוד מכמ"ק אם כן הרי כבר כתב הש"ך סימן ס"ו דכיון