מהר"ם אלשקר ט

כ קורון שאלה מי זה בא מאדום: צח ואדום: במליצות אצות: נמרצות: חשות ממללו': בתהלות כלולות: ולשון מדברת גדולות: בשיחות נכוחות: חרותות על הלוחות: לחזק הבדק וחומת הבנין: שואל כענין: להורות ולהבין על דבר ראובן שבדק בהמה ומצא בה סירכא לאחד מן המקומות שהבהמה נטרפת בהן והוציא את ידו ואמר לשמעון לבדוק גם הוא ובדק שמעון ואמר שניתקה הסירכא ע"י בדיקתו: אז אמר ראובן שהיא ספק טריפה: ואחר כך חזר והכשיר אותה לאחרים והוא לא אכל הימנה ושאלו אותו מדוע ככה עשית: ענה ואמר זאת הבהמה היא כשרה לאחרים ואסורה עלי והביא ראיה מההוא עובדא דפסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ושדרה לקמיה דרבה בר בר חנה ואכשר ושקל מינה בתליסר אסתרי פשיטי בשרא: ומקשה תלמודא התם וכיון דהורה בה חכם היכי אכיל מינה וכו': אלמא אע"ג דהתירה רבה בר בר חנה כי קא מתמה תלמודא היכי אכיל איהו גופיה מינה ש"מ שיש דברים שמתירין האדם ואעפ"כ צריך לאוסרן על עצמו: עוד כתבת שאותה בהמה היתה סרוכה גם כן למקום האסור והוציא את הריאה לחוץ ונפחו אותה במנהגם ונתקו הסירכות ע"י נפיחה והכשירו אותה: ושאלת אם בהמה זו טריפה מאותה סירכא ראשונה או כשרה: וגם אם יש ממש באותה ראיה שהביא ראובן מההוא עובדא דפרק אלו טרפות או לא: תשובה ודאי דאם מצא בה ראובן סירכא מהסירכות שהבהמה נטרפת בהן ואפי' בקש שמעון ולא מצא ולא הרגיש בה בהמה זו טרפה דלא ראיתי הלבנה אינה עדות כי שמא הכניס ידו בכח ולא ידע אי זה מקומה והיתה הסירכא דקה וניתקה והוא לא ידע וכ"ש אם הרגיש בה שמעון כשניתקה או שמיעכה באצבע דודאי טרפה היא: וזה דבר ברור ואין זה צריך לפנים וכדבעי' נמי למימר קמן: וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ועל הטבח שבדק בהמה ואמר שהיא טרפה ואח"כ הכניס הקצב את ידו או בודק אחר ואמר שלא מצא טרפות: יראה דסמכי' על הבודק הראשון שהחזיקה באיסור: ואמרי' שהבודק האחרון הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכא או הבודק הראשון אחר שכבר מצא הסירכא לא נזהר בה והעביר אותה בהוצאת ידו דעד אחד נאמן לאסור בדבר המסור בידו ע"כ: וכ"ש בעובדא דילן שאמר שמעון שניתקה הסירכא ע"י בדיקתו: ועובדא דאלו שכתבתם מיירי בחכם שהכשיר בהמה שהיא לדעת חבירו טרפה שאין ראוי לאותו המכשיר לאכול ממנה במדת חסידות כיון שחברו מורה בכיוצא בה לאסור ומשום הכי קא מתמה תלמודא התם דהיכי אכל רבה בר בר חנה מבהמה דמורה בה רב לאסור: ואע"ג דרב לאו מיסר אסרה בפועל ולא עשה בה מעשה מ"מ לדידיה אסורה היא דהא איהו הוה קא בעי למבדקה ברוב עוביה ולמיסרה אלא דלא שבקו ליה תלמידיה: ומשני דרבה אגמריה סמך כלומר דעל קבלתו סמך ולא על סברתו ובכי האי גונא אפי' אי הוה עושה בה רב מעשה ואוסר אותה בפועל היה הוא יכול להתירה ולאכול ממנה וכבר כתבו התוספות אמאי איצטריך לתירוצא קמא: וכן מצינו ג"כ מן החכמים ז"ל הראשונים שהיו מקילין בדבר על כל ישראל ומחמירי' בו על עצמן וכדאשכחן בהדיא בעדויות גבי מתני' דשלשה דברים רבן גמליאל כדברי ב"ש דתנן התם אמר ר"ג מימיהם של בית אבא לא היו אופין פתן גריצין אלא רקיקין אמרו לו ומה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על ישראל להיות אופן פתן גריצין וכו' אבל בעובדא דילן הפה שאסר הסרוכה הוא הפה שהתיר לאחרים שלא כהלכה והיקל עליהם בדבר שהוא אסור לו ולהם: וגם מהסירכא האחרת שניתקה ע"י נפיחה טרפה היתה ולא ראינו ולא שמענו בכל תפוצת ישראל מי שנהג בנפיחה כזאת חוץ מאי קנדי"א ששמענו שנוהגין כך ואין להם על מה שיסמוכו כי שמא תהיה הסירכא של יום אחד או של שנים ותנתק מיד בכח הנפיחה ובתשובות הגאונים ז"ל כתוב וששאלתם אם נמצאו חוטין בריאה דבוקים בין בלב בין במקום אחר ואותן חוטין אין בהן קיומא ועם שמכניס טבח ידו מתפרקין חוטי' מאליהן יש לחוש לדבר זה או לא כך ראינו דאם תותב הוא אי נמי רירא ומתפרק מאיליו ואין מקומו ניכר מותר ואם חוטין הן אעפ"י שאין מקומן ניכר ואפילו אי הויין כחוט השערה יש לחוש ויש לחוש דאמרינן הא סירכא דחדא יומא ודבר תרין היא ע"כ לשונם ואפי' לרבי' יצחק הלב"ן ז"ל שמתיר סירכא בת יומא הנה הוא ז"ל כתב ובמה נדע אם היא בת יומא או לאו מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת אם נפסקה מאיליה מחמת ההגבהה כל שהוא היא בת יומא ואם לאו נטרפה הבהמה ע"כ: משמע מדבריו דאין למעך כלל אלא מגביהה כל שהוא: וכן כתב הרשב"א ז"ל כל סירכא שאמרנו אין הפרש בין שתהיה עבה וחזקה ובין שתהיה דקה שבדקות לא כהללו שממעכין בידים ואם נתמעכה תולין בה להקל שאין זו סירכא אלא ריר: וכל הנוהג כן כאלו מאכיל נבלות לישראל שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום ע"כ: עוד כתב בשאלותיו ז"ל דבר זה צריכין אתם להתרחק ממנו הרבה ואנו גערנו הרבה במי שעושה כן ואם יעשה בינינו כזה אחר ההתראה נסלק אותו לפי שזה הענין לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד ולא ידענו לו עיקרים וכי אין סירכא אלא אם היא כעבות העגלה שמושכין אותה ואינה יכולה לינתק או אי זה שיעור נקבע בדבר יש משמוש אצבעות שאפילו האיאה והקנוקנות ימחו בכף: סוף דבר אל תשמעו להקל בדבר הזה בשום צד כלל עכ"ל: וכן כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל: וה"ה לנפיחה זו שכתבתם דאין להקל בה כלל לפיכך מי שיש בידו למחות ולסלק המנהג הזה מאותו מקום בלא מחלוקת יחולו לו ברכות על ראשו והנה שכרו אתו: ואם לאו כל בעל נפש יחוש לעצמו ותבוא על המחמירים ברכה: ועל המורים כהלכה: כנפש הכותב בפרשת יצו יי' אתך את הברכה: משה בכה"ר יצחק ן' אל אשקר: נ"ר: ג גורפו שאלה ששאל כמהר"ר דוד כהן נ"ר מגורפו: ראובן שדך את בתו לבחור אחד וכל ימי משך השדוכין היו דרין ביחד והיה הבחור מתיחד עם הבחורה ויש עדים מעידים כי השגיחו מן החלונות ומן החרכים בזה אחר זה וראו אותם שוכבים על מטה אחת בחלוק התחתון בלבד: ייטב נא בעיני אדני להסיר מכשול מדרך עם ולהודיענו אם צריכ' ממנו גט כשתרצה לינשא לאחר או לא: תשובה כבר נשאל הרשב"א ז"ל על ענין זה בעצמו והשיב דאפי' ראוה שנבעלה כל כי האי גונא אינה צריכה ממנו גט וזה לשונו בתשובותיו: ומה שאמרת שנתיחדו יומם ולילה לא ידעתי אם הכונה לומר שלנה עמו בביתו או בביתה בלילה ביחוד שאם אין הכונה אלא שאכלו ביחד ולא לנה עמו אין כאן חשש אבל אם לנה עמו ונתיחדו בלילה ובפני עדים כיון דגייסי בהדדי יש קצת חשש ועם כל זה כל שלא ראוה שנבעלה אין חוששין לקדושיו שלא כל המתיחד עם אשה בעלמא בועל ואת"ל שבעל לא נתכונו אלא לזנות שלא אמרו אלא באשתו שנתגרשה מן הנשואין ואי נמי למ"ד אפי' בנתגרשה מן האירוסין ואי נמי באשה שנתקדשה בפחות משוה פרוט' או קדשה קדושי טעות שכבר יש ביניהם עסק קדושין אבל באשה בעלמא שאינה אפילו ארוסה לא ואפילו ראוה שנבעלה ע"כ: ומוכח לה ממתני' דפרק נושאין על האנוס' דתנן התם נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו' ולא שנא מפותה בפני עד אחד או בפני שני עדי' דהא סתמא קתני מתני' ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו: ועוד שלא הוזכר זה בגמ' אלא בגרושה בלבד: וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' בהלכות גרושין פ"י: וחלק על מקצת הגאוני' ז"ל שאמרו הפך זה: וכתב על דבריהם וכל הדברים האלו רחוקים מעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שנתגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היתה אשתו ובאשתו היא שחזקתו שאין עושה בעילתו בעילת זנות או יפרש שעל תנאי בעל אבל בשאר הנשי' הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהיא לשם קידושין ע"כ: עוד כתב שם דאם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה ליחוד שהרי אין לבו גס בה: ונתבאר נמי שם דין הגרושה מן הנשואים ודין המקדש על תנאי או בפחות משוה פרוטה נתבאר בהלכות אישות פ"ז: וכן נמי הסכי' הרא"ש ז"ל בסוף פרק הזורק לדברי הרמב"ם ז"ל: ומייתי ראיה מההיא דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים: ומוכח לה נמי ממתניתין דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו' דכתבינן לעיל ואף על גב דבשפחה לא הסכים לדבריו אלא לדברי הגאונים שהביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו ביבמות פ"ב: וכתב שם דהבא על שפחתו ודאי שחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נשואין ובין בא עליה דרך זנות: כבר כתבנו דבשאר נשים הסכי' לדבריו דאם ראו עדים דבעל אשה דעלמא אין חוששין לקדושיו: וכן נמי הסכים הר"ן והרב בעל המגיד ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל וכן נמי כתב הר"ר אברהם דמונפוש"ליר ז"ל בפירושיו בפרק הזורק לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו אבל באשה אחרת כל ביאה בסתם היא בתורת זנות ולא חיישינן לקדושין כ"ש היכא דלא ראינו שבעלה אלא שנתייחד עמה דהואיל ואין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עדי ביאה משום הכי כל מקדש אשה בביאה צריך שיודיע לעדי' הריני מתיחד עמה לבוא עליה בתורת קדושין והיא תתרצה בדבר ותתיחד עמו והויא מקודשת דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואם לא הודיעם כך אפילו ראוה שנבעלה אינה מקודשת דלא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגרשה ובמקדש על תנאי ובעל אבל באשה אחר' לא וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ: הילכך לדבריהם זאת המשודכת דשאלתון עלה אפילו ראוה שנבעלה אינה צריכה גט ומותרת לינשא לשוק ואפי' לדברי המחמירים דלעולם אינה צריכה גט דעדי יחוד כי האי גוונא שהשגיחו מן החלונות ומן החרכים אין עדותן עדות ולא הוי עדות עד שידעו האיש והאשה שיש עדים שרואין אותם כשנתיחדו: וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת גבי מי שגירש את אשתו וחזר ונתיחד עמה ז"ל ועוד דאפילו היו שם כמה אנשים מבחוץ שראו שנתיחדה כל שלא ידעו הם שיש עדים כגון שנתיחדו ואח"כ באו עדים אין חוששין להם דיודע אדם שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים לפי' איני רואה בזה שום פקפוק ע"כ: ועוד כתב