מהר"ם על סוכה טו.

בתוס' ד"ה פרוץ כעומד וכו' ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא בעלמא כו' ר"ל אע"ג דיש כאן תרתי להיתרא ממ"נ בין פרוץ מרובה ובין עומד מרובה הוא מותר ואין כאן כ"א חדא חששא לאיסורא דשמא שוין א"כ היכי דייק וכו' ועוד למאן דאסר פרוץ לא אסר אלא מטעם דאמר רחמנא גרור רובא פי' דהשתא איכא תרתי לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ואת"ל שוין רחמנא אמד גדור רובא ואין כאן כי אם חדא להיתרא דשמא העומד מרובה אבל בלאו האי טעמא והוה סבירא לן רחמנא אמרה לא תפרוץ רובא דלא הוה כאן כי אם חדא לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ותרתי להיתרא דשמא העומד מרובה ואם תמצא לומר שוין הוה נמי להיתרא לא הוה אסרינן ליה מטעם דשמא הפרוץ מרובה לדוד (לא) וא"כ בההיא דלחי דאיכא תרתי להיתרא ולא הוה כי אם חדא לאיסורא דהיינו בשוין א"כ אפי' הוי ספיקא דאורייתא מותר:

בגמ' אם היו נתונין שתי נותנן ערב פי' הקנים שנותן למלאות האויר שבין שפוד לשפוד מניח אותן אורכן בין שפוד לשפוד ודאשי הקנים מונחים על שפוד זה מכאן ועל שפוד זה מכאן וא"כ א"א שלא יעדיף דהא ראשי הקנים מונחים על השפודין:

תד"ה והא אפשר לצמצם וכו' עד דאין דרך לצמצם וכו' ופרכינן והא אם יתן דעתו לכך אפשר לצמצם כצ"ל והספרים חסרים:

ד"ה בארוכה ושתי כרעים וכו' ער סופו היינו לאחר שחברו למטה וכו' ולפ"ז צ"ל הא פירשה היא טמאה וכו' ר"ל פירשה מהמטה הטמאה שלה אבל חברה למטה אחרת טהורה ולכך היא טמאה מדרס שחוזרת לטומאה ישנה והמטה מגע מדרס: