מהר"ם על שבת מא:

בגמ' אלא אמר אביי וכו' ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל וכ"ת והכל טעמא מאי דקתני מתני' מיחם שפינהו ונקט דינא כשנשארו המים בתוך המיחם ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים ולכך קא מסיים אביי ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל נקט פינהו למידק מיניה הא מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר וק"ל:

בתוס' ד"ה מירי מיחם כו' לא הוי ליה למינקט פינהו אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי ר"ל כשכוונת התנא לומר שפינו המיחם עם המים אין הלשון נופל לשנות בלשון אחר כי אם פינוהו אבל אם התנא רוצה לומר שפינו ממנו המים איכא לשנות בלשון אחר למתני שפינו ממנו המים ולכך מדלא תנא הכי איכא למטעי ולומר שבודאי התנא ר"ל שפינוהו עם המים וק"ל:

ד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' לכך נראה לפרש התם וכו' פי' מותר לר' יהודה וכו' ולא אסר ליה אלא מדרבנן פי' ובמקדש מותר לגמרי משום דאין שבות במקדש:

בא"ד אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוון וכו' כצ"ל:

בא"ד דהתם הוי פסיק רישא וכו' וחשיב מלאכת מחשבת וכו' ויש לדקדק א"כ ביומא דקא משני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף ודבר שאין מתכוין מותר מה"ת ולא אסר ר"י דשא"מ אלא מדרבנן ופריך עלה מברייתא דימול בשר ערלתו וכו' דמוקי לה אביי דלא נצרכה קרא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומדאיצטריך קרא ש"מ דאסור מן התורה ומאי פריך הא שאני ההיא דימול אפי' במקום בהרת דהוי פסיק רישא ולכך הוי אסור מן התורה אי לא קרא דימול אבל צירוף דעששית לא הוי פסיק רישא כדמשמע הכא דצירוף לא הוי פסיק רישא כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ועוד אם איתא דצירוף עששית הוי פסיק רישא א"כ לא יתיישב הא דמשני עלה התם הני מילי בכל התורה וכו' אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן דהא פי' התוס' השתא ההוא דספק אכל דכיון דהוי פסיק רישא חשיב מלאכת מחשבת וחייב מדאורייתא ומצאתי שם בתוס' ביומא דתירצו קושיא זו באופן זה דהמקשה פריך שם שפיר אעששית מההיא דימול בשר ערלתו מדקאמר שם אביי אההיא דימול לא נצרכה אלא לר' יהודה וכו' אלמא דאז לא הוי שני ליה לאביי בין פסיק רישא לאין פסיק רישא דאי שני ליה אפי' כר"ש ה"ל לאוקמי וכי תימא דאעפ"כ לא אתי כר"ש משום דר"ש ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה זה אינו דהני מילי גבי שבת אבל בשאר איסורים חייב גם לר"ש וכמו שכתבו התוס' בדף שאחר זה בסוף ד"ה אפי' של עץ נמי וכו' ואע"פ דבפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ג) הדר בית אביי מסברא זו וגם ס"ל דבפסיק רישא מורה ר"ש מ"מ מדמוקי אביי מעיקרא ההיא דימול כר"י ואז לא הוי שני ליה בין פסיק רישא לאין פסיק רישא מכלל דס"ל לר"י כל דבר שאין מתכוין אסור אפי' היכא דלא הוי פסיק רישא לכך איצטריך גמ' לתרץ ביומא הני מילי בכל התורה אבל בשבת לא אסר ר"י דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן אבל לפי האמת היכא דהוי פסיק רישא אפי' גבי שבת מחייב ר"י מדאודייתא כדמוכח מההיא דספק אכל כן נראה שהוא כוונת התוס' שם ביומא הגם שאין זה לשונם ממש כמו שכתבתי ודו"ק ועוד מקשין התלמירים על מה שכתבו התוס' לעיל מזה בדבור זה וצ"ל דלא הוי פסיק רישא שיכול להיות שלא יצטרף דבפסיק רישא מורה ר"ש וכו' ומקשין דלמא לעולם אימא לך דהוי פסיק רישיה ואפ"ה לא מחייב משום מצרף לר"ש משום דכשנותן המים לתוך המיחם אין כוונתו לצירוף ואינו צריך אלא לחמם המים ולהפשירן והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם זה אינו קושיא דבמתני' מתיר ליתן לכתחלה לתוך המיחם להפשיר ומלאכה שאינו צריך לגופה לר"ש אע"ג דפטור עליה מ"מ איסור דרבנן איכא כדמשמע ברף שאחר זה ע"א ד"ה של עץ וכו' ועוד אי הוה מצרף פסיק רישא לא מקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאנן סהדי דניחא דליצרוף כלי שלו כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה על ההיא דהתולש לאכילה וכו' ודו"ק:

ד"ה לא שנו אלא להפשיר. מתוך פי' הקונטרס משמע דמפרש הסוגיא כן ל"ש אלא בדבר שאין שייך לצירוף וכו' דייקי התוס' מדברי רש"י שמפרש כן מרפירש"י אבל לצרף שפינהו ממנו החמין משמע מלשונו שהוא מפרש דלהפשיר היינו שפינו המיחם עם המים ולצרף היינו שפינו ממנו החמין: