מהר"ם על סנהדרין מג.

בתוס' ד"ה לא נייתי אחריני והא דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' פי' מסיפא דקרא מקשים התוס' הא דכתיב בסיפא דקרא ויד כל העם באחרונה ועל כרחך פירושא דקרא הוא שאם לא מת מזריקת האבן שזרקו בו העדים אזי יזרקו בו שאר העם אבן אחר. וא"כ היאך הוה סלקא אדעתיה לומר שלא נייתי אבן אחריתי ותירצו דה"א דה"מ היכי דאותו אבן קיימת ר"ל והכי הוה פירושו דקרא דאם לא מת מזריקת העדים אזי יחזרו ויקחו העם אותו אבן שזרקו בו העדים ויחזרו ויזרקו אותו עליו אבל אם נאבד אותו אבן שזרקו בו העדים ה"א דלא נייתי העם אחרינא:

ד"ה פשיטא אחד אבן וכו' משום דאברייתא דלקמן וכו' קאי וכו' ר"ל דלקמן תנא בברייתא שהעץ שנתלה בו והסייף שנהרג בו והסורר שנחנק בו נקברים עמו ושם לא הוה שייך למתני הפתילה שהיא נזרקה לתוך פיו ולא שייך לומר נקברת עמו ולכך לא תני בברייתא פתילה ורב הונא דקאמר פשיטא קאי אברייתא כלומר פשיטא לי דהעץ והסייף והסורר דקתני בברייתא כולן היו משל צבור ולכך לא נקיט נמי רב הונא בדבריו פתילה משום דלא נקיט אלא מאי דקתני בברייתא וק"ל: