מהר"ם על פסחים מה.

בתוס' ד"ה משום דהוי נזיר וכו' תימה לרשב"א וכו' מקשין העולם הא פירשו התוס' לעיל (פסחים דף מ"ג) ד"ה מאן שמעת ליה דאפילו ר"ע דדריש בעלמא כל הכא איכא למימר דלא דריש משום דאינו מסתבר ומתרצין דרשב"א לית ליה ההוא שינוי אלא כתירוץ הראשון אשר שם ולי נראה דלא קשה מידי דשם פירשו התוס' דנראה לגמ' יותר לאוקמי ההיא מתניתין כרבי אליעזר משום דשמעינן ליה דדריש כל אפילו היכא דלא מסתבר מלאוקמי כר"ע דלא שמעינן ליה הכי ואיכא למימר דלא דריש הכא כל אבל הכא מקשה הרשב"א דלישני הגמרא דמשום הכי לא אמר רבי יוחנן דלר"ע ילפינן מנזיר לכל התורה משום דס"ל דר"ע דריש כל בכל דוכתי אפי' גבי חמץ א"כ הוי שני כתובין וק"ל:

בא"ד דר"ע דריש כל בפ' התערובות כצ"ל:

ד"ה ורבנן וכו' מקשין העולם וא"כ היכי יתורץ לפ"ז ר' יוחנן דנלמוד מכאן לכל התורה דהא לא הוי שני כתובים דהא צריכי כמו לרבנן דמוקמי תרוייהו לטעם כעיקר ועוד קשה דשם ובנזיר פריך נמי ור"ע ומשני צריכותא כו' ופריך ורבנן ומשני צריכי חד לטעם כעיקר וחד להיתר מצטרף כמו הכא וא"כ מאי מקשו התוס' ונראה ליישב דכד מעיינת שם בסוגיית הגמ' לא כתב שם אלא בתירוץ הב' ומשמע דלא הדר השתא משינויא קמא דתרוייהו צריכי לרבנן לטעם כעיקר ויכול להיות דרבנן לא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור כלל אפילו גבי קדשים והא דמשני בתר הכי ורבנן צריכי חד להיתר מצטרף וכו' היינו ר"ל שר' יוחנן לא היה יכול להוכיח מכח דרבנן דלא אמרינן דהוו שני כתובים דנוכל לומר דטעמייהו דרבנן משום דמוקי חד להיתר מצטרף וכו' ולא שניהם לטעם כעיקר דלא הוי שום צריכותא וזיל הכי קא מדחי ליה וכו' ולכך לא היה ר' יוחנן יכול לפסוק הדבר דילפינן מיניה לר"ע לכל התורה דנוכל לומר דהוו שני כתובים כאחד כן נ"ל ליישב בדוחק קצת וק"ל: