מהר"ם על נדה ו.

בגמ' תניא כותיה דרבא הרואה דם מטמאה מע"ל וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע וכו'. בפרש"י משמע שהיה גורס בברייתא בתחלת בבא דהרואה כתם מטמאה למפרע וכו' ואחר כך הרואה דם מטמאה מעת לעת וכו':

בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה וכו' ופירש דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאות הנוהגים בחולין וכו'. בלאו האי פירושא היו התוספות יכולין להקשות קושייתן ולא תלה קושית דתוספות בפירוש זה כלל אלא שכתבו אגב גררא פירושא דשמעתין דהתם וע"ש בתוספות ותמצא שכתבו פירוש זה בדבור בפני עצמו:

בא"ד וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וכו'. משמע מדברי התוספות שבקושיא היה עולה על דעתו שמה שמשני בגמרא כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דררא דטומאה דאורייתא קתני אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה דאורייתא כגון מעת לעת שבנדה דלא הוי כ"א דרבנן לא קתני גבי מעלות ולכך הקשו ליתניה במעלות אחרונות דלית להם ג"כ דררא דטומאה דאורייתא ותירצו דמאי דקאמר בגמרא אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דבמעת לעת ליכא דררא דטומאה כלל אפילו דררא דטומאה דרבנן כמו שפירשו בסוף דבריהם דבשעה שעוסקת בטהרות אין שם ספק טומאה כלל:

ד"ה מאי לאו בין דקדש בין דתרומה כו' עד משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים. פירוש דס"ל דאף בקדשים אינו מטמא כתם למפרע עד שעת הכיבוס כי אם מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראייתה כדאיתא התם אבל מ"מ תמיהה לי מאי הקשו התוספות מהתם דהא התם אכתם קאי דמיטמא למפרע עד שעת הכיבוס ולכך אינו מטמא עד שעת הכיבוס אלא בקדשים והכא בשמעתין קאי אראיה דמטמא מעת לעת אימא לך דמטמא אפילו בתרומה וצ"ע:

ד"ה כשבדקה עצמה בשיעור וסת וכו' עד אלא דניחא ליה למינקט שיעור וסת ולשרוף אבל לאחר זמן אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה נמי אמרינן כל שבעלה באשם תלוי וכו' כך הם שיעור והמשך דברי התוספות וכן נ"ל ומה שכתוב בספרים אף ברה"ר דבשמעתין דפרוזדור מוכיח וכו' אין זה מדברי התוספות רק גליון הוא וטעה הסופר וכתבו בפנים וכן מצאתי בתוספות ישנים: