מהר"ם על נדה מ.

בתוס' דבור ראשון וא"ת ל"ל קרא וכו' וי"ל דאי לאו קרא הוה דדשינן מתלד כו' ואע"ג דרבנן מוקמי תלד לרבות טומטום ואנדרוגינוס אי לאו קרא דאשה כי תזריע הוה מוקמינן תלד לרבות יוצא דופן וטומטום הוה נפקא מלבן ולבת ודין דחייבה על כל בן ובת הוה נפקא לן מזאת תורת היולדת כר"ש ולא הוה מחלקינן בין תרי עיבורי לחד עיבור וק"ל:

ד"ה גמר לידה לידה כו' גבי ולד המעושר לא יינק מן המעושרת וכן ולד קדשים מן המקודשת ויליף שם קדשים מבכור בג"ש דאמו. והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך:

ד"ה הנך נפישי וכו' והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר מתנות. יש מוחקים מתנות משום דהא אבכור לנחלה קאי ואין צורך למחוק משום דכל סתם בכור לנחלה הוא ג"כ בכור לכהן וקרי מתנה שצריך לפדותו ממנו בחמשה סלעים:

בא"ד ובפרק ראשית הגז דקאמר פשוט מפשוט עדיף וכו'. לא אלעיל מיניה קמהדר אלא קושיא בפני עצמה היא ואסוגיא דשמעתין קאי דהכא משני הנך נפישין ולא גמרינן פשוט מפשוט ושם בפ' ראשית הגז אמרי' פשוט מפשוט עדיף ותירץ דהתם דיליף בהמה מבהמה אמרינן דפשוט מפשוט עדיף אבל הכא דבעי למילף בהמה מאדם לא אמרינן פשוט מפשוט עדיף אלא ילפינן בהמת קדשים מבהמה דבכור דהוי בהמה מבהמה ונפישין והיינו דקאמר שכן אם בהמת קדשים כו':