מהר"ם על נדה לד:

בתוס' ד"ה כי קמבעיא ליה וכו' ובהגוזל קמא מוקי לה וכו'. ר"ל א"כ ש"מ הא דאיתא בפרק המקבל בלשון האיבעיא אומן קונה בשבח כלי וכו' הגמרא קבעו בלשון הבעיא לפי מאי דס"ד דהאיבעיא היתה אי אומן קונה בשבח כלי או לא אבל לפי האמת דמסיק בפרק הגוזל לא איירי בזה כלל אלא מיירי בשלוחא דאיגרתא וה"ה הכא הוי איפכא קצת דבעייתו דרב פפא היתה בסתמא ובשבת קבעו גמרא בדברי רב פפא כפי מה דמסיק הכא בשמעתין:

בא"ד אי נמי י"ל דהכל מדברי רב פפא. פירוש דרב פפא לא קאמר דמבעיא ליה לאחר ג' דאל"כ מאי ס"ד דמקשה אלא ר"ל דהכי בעי רב פפא ש"ז במעי עובדת כוכבים מאי ישראל דדייני במצות חביל גופייהו וכו' א"ד כיון דאכלי שקצים ורמשים וכו' והיה ס"ר דמקשה דבין בתוך ג' בין לאחר ג' קמבעיא ליה:

ד"ה מקום זיבה מעין הוא וכו' וא"ת דבפרק דם הנדה וכו'. פירוש דהתוס' הוו ס"ד דעיקר האיבעיא היא הכא אי מקום זיבה מעין הוא ר"ל אי הוה מתעגל ויוצא או לא ולכך הקשו התוספות דהא התם משמע בהדיא דאינו מתעגל ויוצא ותירצו הא דקאמר התם ונילף מזובו דאינו מתעגל ויוצא לא דפשיטא ליה דאינו מתעגל אלא ה"ק דבמקום אחר מבעיא לן בזוב אי הוי מעין מתעגל ויוצא או לא ואם האמת הוא דלאו מעין הוא ר"ל שאינו מתעגל ויוצא נילף מיניה דם הפה וכו':

בא"ד א"נ אע"ג דאינו מתעגל וכו'. ר"ל דהכא הבעיא לא היתה אי הזוב מתעגל ויוצא או לא דפשיטא ליה דאינו מתעגל אלא עיקר הבעיא היתה כיון דמרבינן במצורע מקרא דלזכר דכל שטמא בזב טמא במצורע כגון מעינותיו ה"ה דבכלל זה נמי נתרבה זובה כמו מעין כיון דאשכחן בזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כמו מעין וכו' וק"ל: