מהר"ם על מכות יח.

תוס' בא"ד ל"ל ת"ל דבכל חד וחד נרמז איסור כדפרישית לעיל כצ"ל:

בא"ד לכן נראה לפרש איסור בעלמא וכו'. כלל העולה מדבריהם דאינהו מפרשים הא דקא משני איסורא בעלמא ר"ל דבחוץ מן החומה שמעינן על כל פנים איסור לאו מק"ו דמעשר אע"ג דלא נוכל למילף מק"ו דלילקי משום דאין מזהירין מן הדין אבל מכל מקום איסור לאו שמעינן שפיר מק"ו ולכך מוקמינן האי לאו דכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך גבי בכורים וגבי תודה וכן כולם לדבר חדש בכל אחד כגון בבכורים לקודם קרייה ובתודה ללפני זריקה ובבכור לאחר זריקה אבל לפני זריקה בבכור דאתי בק"ו דתודה לא לקי ולא הוי ביה כי אם איסור לאו וכן כל הדברים דאתו בק"ו אחד מחבירו עד שבעולה דאתו כולן בק"ו ולא אתי הלאו דגופיה כי אם לדבר חדש דהיינו לכהן האוכל לאחר זריקה בפנים ולכך אין זה מלקות כי אם באותו הלאו שנתחדש בו ולכך פריך והאמר רבא וכו' ומשני קרא יתירא וכו' והוי כאלו נכתבו ב' לאוין בכל אהד וגוף הלאו מוקמינן בכל אחד אדבר הדש כרהוה ס"ד מעיקרא והייתורים דהרר מפרש להו קרא לגלויי מחוץ לחומה דלהוי במלקות והוי בכל חד תרי מלקות בבכורים בחוץ לחומה ובקודם קרייה ובתודה בחוץ לחומה ובלפני זריקה ובבכור בחוץ לחומה ובלאחר זריקה אבל בלפני זריקה דאתי מק"ו דתורה אין בו מלקות וכן בכל הני דאתי בכל חד מק"ו לא לקי עד שבעולה ליכא מלקות כ"א בחוץ לחומה ובכהן שאוכל לאחר זריקה בפנים ואין להקשות לפי זה א"כ למה ליה לר"ש בברייתא דנקיט ק"ו בחוץ לחומה בכל חד וחד דקאמר אי לחוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל הא חוץ לחומה ילפינן בכל חד מינייהו מיתורא דהדר מפרש להו קרא דאי לאו ק"ו מיתורא דקרא לא הוי אמרינן דלילקי בכל חד בחוץ מן החומה דלא הוה מרבינן מיתורא כ"א איסורא ולא מלקות אבל השתא דאיכא ק"ו ממעשר אתי יתורא דקרא לגלויי אק"ו דלהוי מלקות בכל חד בחוץ מן החומה:

בא"ד דפריך פרק כל שעה ודלמא לייחודי לאו לנפשיה כצ"ל:

שם ובק"ו בסוגיא כדפרש"י:

בא"ד שהרי אין אריכות לשון במקרא וכו'. ר"ל דאי לא כתיב מעשר אפילו את"ל דהוי כאלו נכתב בהדיא לא תאכלום בשעריך והדר מפרש להו ליתורא לא הוו מוקמינן הלאו דלא תאכלום כ"א מחוץ לחומה והיתורין הוה מוקמינן בכל חד לאיסור החדש השייך בכל אחד. אבל לא הוה מלקי באיסורים החדשים משום דאז לא היינו יכולים לומר דלא אצטריך הלאו דלא תאכלום בכל אחד לחוץ לחומה דאתיא מק"ו ממעשר דהא מעשר לא היה כתוב בפירוש אלא כולהו נכללו בתיבות דלא תאכלום מאי אמרת לא לכתוב לא תאכלום אלא לכתוב מעשר בפירוש ולילף כולהו מיניה דהא במאי דכללינהו כולהו בלא תאכלום לא הוי אריכות לשון יותר מאלו כתב מעשר לחוד בפירוש אבל השתא דכתיב בפירוש א"ש דאית לן ק"ו ממעשר לחוץ לחומה ואתו היתורים אקל וחומר וק"ו לגלויי מלקות בכל דח בחוץ לחומה וגוף הלאו דהוי כאלו נכתוב בפירוש לא תאכלום ואתי לדבר חדש דאיתא בכל חד והדר מקשו וא"כ השתא נמי היאך יליף ק"ו מתודה ללפני זריקה וכן מבכור לענין לאחר זריקה הא הדברים החדשים נכללו כולם בלאו אחד דהיינו דהוי כאלו נכתב בפירוש לא תאכלום ואי הוה כתיב בפירוש בתורה לפני זריקה והוה ילפינן אידך מיניה הוה אריכות לשון טפי מהשתא וכן גבי בכור לענין לאחר זריקה וק"ל:

שם אלא עדיפא מיניה משני דלא שייך הכא כלל אותו לאו כצ"ל:

ד"ה ולילקי משום וזר לא יאכל וכו' וישנו כמו אכילה. מדברי ספר ח"ש משמע כדמפרש דר"ל דאי הוה שוה פרוטה אפי' אין בו כזית לקי כאלו הוי כזית אבל יש לתמוה על זה הא התם בלאו דכל זר לא יאכל אכילה כתיב כמו בהנך ואין אכילה פחותה מכזית ע"כ נראה לי להגיה אלא בשוה פרוטה וישנו נמי אכילה ותרוייהו צריכי בתרומה שוה פרוטה וגם כזית דו"ק כנ"ל:

ד"ה ולילקי משום בשר בשרה טריפה וכו' דאמרינן בסוף פרק ג"ה האוכל בשר חי לוקה וכו' הא כל חסרון מחיצות וכו'. עירבוב ענינים אני רואה כאן דשני ענינים הם דאוכל בשר חי דלוקה היא קושיא בפני עצמה דהוי לאו שבכללות דבהאי קרא כתיב בשר חי ואבר מן החי ובשר מן הטריפה כדאיתא התם בתוס' דשם הקשו קושיא זו ותירצו אותה יפה והכא מקשו דהוי לאו שבכללות דכולל כל חסרון מחיצות בין הוציא עובר ידו חוץ למחיצה בין הוציא קדשים חוץ לקלעים וק"ל ולפי דעתי חסר כאן הקושיא והתירוץ שכתבו התוס' שם והדר מקשו נמי קושיא דהכא וק"ל. :