מהר"ם על קידושין נ.

בתוס' ר"ה היה לו לומר מזיד הייתי וכו' והר"ם פי' וכו'. ר"ל שלפי דעת הראשונים דלא קאמר גמרא אלא דמזיד הייתי הוי טעם מקובל יותר משאמר בלבי היה כך אבל אין הכי נמי אם אומר בעלמא מזיד הייתי אינו נאמן אבל הר"ם פי' ודאי אם אמר מזיד הייתי מאמינים לו ויש להקשות דהכא מסיק דלא אמרינן הוי ליה למימר מזיד הייתי מטעם דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ושם בפרק קמא דמציעא חכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי וי"ל דדוקא כאן שיש לו טעם אחר שיכול לומר בלבי היה כך וכך מסיק גמרא דלא אמרינן היה לו לומד מזיד הייתי משום דלא עביד אינש דמשוי נפשיה וכו' ר"ל ורוצה יותר לטעון בלבי היה כך אבל לשם שאין לו שום טעם אלא שמכחיש העדים ואמר לא אכלתי אם באת לחייבו אם ירצה יכול לומר שמה שאמר לא אכלתי ר"ל שלא אכלתי בשוגג אלא במזיד ולא מטעם מגו דהא הוי מגו במקום עדים וע"ש בתוס' אבל מ"מ צריך ליתן טעם לפי' הר"ם דהכל טעמא מאי דמ"ט פוטרים אותו כשאומד מזיד הייתי ולא אמרינן דמשקר ולאפטורי נפשיה מקרבן קאתי כדאמר הכא כשאומר בלבי היה כך וצ"ל שאף לפי' הר"ם טעם בלבי היה כך הוא גרוע יותר ודו"ק אבל יש מתרצים דלהכי אנו מאמינים לו כשאמר מזיד הייתי דשמא האמת אתו וא"כ הוא מביא חולין לעזרה כמו שכתבו התוס' שם בפ"ק דמציעא ע"ש וזה אינו דא"כ ה"נ כשאומר בלבי היה כך והשליח לא עשה שליחותו נאמין לו משום דשמא האמת אתו ונמצא מביא חולין לעזרה וא"כ מאי מקשה בגמרא ודלמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי הא אם איתא דדברים שבלב הוי דברים הוי לן להאמינו מטעם שלא יביא חולין לעזרה. ומ"ש התוס' טעם חולין לעזרה בפ"ק דמציעא על ענין אחר כתבו זה וע"ש ודו"ק: