מהר"ם על כתובות נט:

ד"ה שדה זו שמשכנתי לך וכו' עד דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור וכו'. אבל קצת קשה דסברת התרצן היא הפוכה מסברת המקשן דהוא הוה סבר דיותר יכול להקדיש מלאסור והוא משיב דאדרבה קונמות קאמרת וכו' ובקונם יכול לאסור אפילו בדבר שלא בא לעולם וצ"ל דאין ה"נ דלפי המסקנא שמדמה ליה לקדושת הגוף אוסר יותר בקונם מבהקדש שאינו קדושת הגוף והא דכתבו התוס' כדמוכח בערכין אין רצונם לומר דשם מוכיח דבהקדש חל יותר אלא ר"ל דבערכין מוכח שחל ההקדש אפילו בעודה ממושכנת אבל יש להקשות והיאך אפשר להקדש לחול והא אין הקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דוקא בהקדש קדושת הנוף והאי שדה קדושת דמים הוא וי"ל דאין ה"נ דאין השדה קדוש אלא כל זמן שיש לב"ח לגבות חובו ממקום אחד אבל אם אין לב"ח לגבות חובו ממקום אחד מוציאו מיד הקדש אלא שמוסיף דינר וכן משמע שם בתוס' בערכין דף כ"א מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ע"ש:

בד"ה קונמות קא אמרת וכו' וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה רבנן שלא יפקיע חובו וכו' ר"ל דגבי קונם דאינו אוסר אלא להנאסר לבדו אבל לעצמו הוא מותר ולכך חיישינן א"כ כל אחד יפקיע חובו מב"ח ולכך אלמוה רבנן לשיעבודא דב"ח שלא יפקיענו אבל בהקדש דגם לדידיה הוא נאסר דלכל העולם הוא נאסר ליכא למיחש:

בא"ד לא לאיש פי' כשהאיש הכה את עינו או הפיל שינו ולא לאשה אם האשה הכתה עינו:

בא"ד אע"ג השיחרור דמי להקדש ר"ל דאם האשה שיחררה אותו ממנה גם מיניה יצא לחירות: