מהר"ם על חולין נד.

בגמרא מחו בגידא נשיא וקטלי וכו'. פירוש כשהיו מניחין אותה כך היתה מתה מאליה אבל היתה שוהה מלמות ולכך אתו ושאלו אם שוחטים אותה מיד אחר הצידה קודם שתמות אם מותרת באכילה או נימא כי מיד היא נטרפת מחמת אותה המכה הואיל וחזינן דכשמניחין אותה כך היא מתה מאליה:

בתוס' ד"ה אילימא כפא דידא וכו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנים מאי וכו'. הביאו התוס' זה כדי שלא נימא דלעולם בכלל בני מעים הוי נמי ריאה וכבד ומר זוטרא דלעיל אתי להוסיף סימנים והוי נמי בכלל כנגד כל החלל דקאמר וק"ל:

ד"ה וחזיא לדרב מתנא וכו' וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי וכו'. וי"ל לפי תירוץ זה לרכיש לישנא דאלו טרפות ודאלו כשרות מה אתא למעוטי ואין סברא לומר דאיהו טריפות דוקא ואתי למעוטי הא דרב מתנא דהא לפי הנראה הא דרב מתנא מסתבר טפי לאסור מדרכיש דהא דרב מתנא דמי טפי לנטולה וחסורה מהא דרכיש וי"ל דלעולם ס"ל דאלו כשרות דוקא וצריכי דאתי לגלויי בזה הכלל דלא תימא דלא מרבינן בזה הכלל אלא מאי דדמי ליה לכך תני אלו כשרות הני הוא דכשרות אבל הא דרכיש מרבינן בזה הכלל ואי קשיא לך א"כ זה הכלל ל"ל לישתמע הכל מאלו כשרות הא קושיא זו בלאו הכי קשה נמי אריש לקיש דס"ל דאלו כשרות אתי למעוטי הא דרב מתנא אע"ג דלא דמיא כל כך לנטולה א"כ למה לי זה הכלל לישתמעו כולהו שב שמעתתא ממיעוטא דאלו כשרות אלא ע"כ צ"ל דאי לאו כללא דזה הכלל הוה מוקמינן מיעוטא דאלו כשרות לדבר דמסתבר טפי לכך אצטריך תרוייהו ודו"ק: