מהר"ם על חולין לא.

ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוין אפי' לחתיכה וכו' והיא גופא אצטריכא לאשמועינן וכו' קמ"ל רבא כו' מדלא קתני הפיל סכין וכו'. דברי רש"י תמוהים דמה אמר דהיא גופא אצטריכא לאשמועינן הא תקשה לך דליתני דאפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכל שכן נפלה מעצמה ועוד אם הוא באפשר לומר דהיא גופא אצטריכא ליה מאי קאמר בתר הכי קמ"ל רבא וכו' מדלא קתני הפיל סכין וכו' הא כבר קאמר דה"א דהיא גופא אצטריכא ליה ונראה דרש"י ס"ל דבין הא דבעינן כח גברא ובין הא דבעי' כונה לשחיטה למ"ד תרוייהו נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת כדמשמע לקמן בסוגיא דשמעתין מהא דקאמר בהא זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וכו' ועיין באשר"י וגם ס"ל לרש"י דשפיר אשכחן דנפלה מעצמה ואפ"ה נתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט ולכך קאמר דאי לאו דאשמועינן רבא הוה אמינא דה"ה הפילה הוא פסולה משום דלא נתכוין והא דקתני נפלה היא גופא אצטריכא ליה דאפי' היכי דנתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט אפ"ה פסולה מטעם דבעינן כח גברא קמ"ל רבא דשפיר דייקינן נמי מינה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא איכוין דאל"כ ליתני הפיל סכין פסולה ממעם דכתיב וזבחת ואכלת דמשמע דבעינן כונה לזביחה ואנא אמינא דכ"ש נפלה דלא הוי השחיטה מכח אדם כלל דפסולה דלא מקרי וזבחת ואכלת אע"ג דאיכוין לשחיטה דסברא היא דיותר מקרי וזבחת ואכלת היכי דהשחיטה מכח גברא אע"ג דלא איכוין מהיכי דלא הוי השחיטה מכח גברא כלל אע"ג דאיכוין אלא ודאי ש"מ דהפילה הוא כשרה ויש לפרש גם כן דברי רש"י קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפיל סכין וכו' ר"ל מדלא קתני מתני' תרווייהו נפלה סכינו או הפילה הוא פסולה ש"מ דהפילה כשרה אבל פי' הראשון נראה לי עיקר:

שם בתוס' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא כו' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות. ר"ל לא היה יכול להקשות תנינא אי לאו הא דאמר רבא אמתניתין קמייתא ר' נתן היא וכו':

[בא"ד] דהא לא פריך [ארבא] למה ליה למידק וכו'. ר"ל תדע דכן הוא דהא השתא נמי דלא תנן לה במתני' בהדיא מ"מ תקשה לן ל"ל למיפרך והא אמרה רבא חדא זימנא כו' בלא ההיא דרבא קמייתא ה"ל למפרך למה לי' לרבא דהכא למידק ממתני' דהכא הא הפילה הוא כשרה הא תנינן לה במתני' דלעיל מדמכשרינן שחיטת חרש וכו' אלא ודאי אי לאו דאמר רבא לעיל אמתניתין דחרש שוטה וקטן ר' נתן היא לא היה מקשה כלום וכו' א"כ אפי' אי תנן לה הכא במתני' בהדיא לא היה יכול להקשות כלום בלא ההיא דרבא דלעיל ומ"מ ע"כ צריך אתה ג"כ לפירושו של רש"י משום דאל"כ תקשה לן הכי ה"ל למיפרך תנינא חדא זימנא דהא קתני לעיל דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה ואוקמה רבא כר' נתן ולפי ההיא אוקימתא למה ליה למתני' דהכא אלא ודאי משום הכי לא פריך הכי משום דלא קתני לה במתני' דהכא בהדיא והשתא צריכין אנו לפרש"י ולפי' התוס' דבלא פרש"י תקשה לן ה"ל למפרך תנינא חדא זימנא לפי ההיא אוקימתא דרבא דלעיל ומתני' דהכא למה לי כמו שכתבנו ובלא פי' התוס' תקשה לן דהכי ה"ל למפרך למה ליה לרבא למידק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה הא תנינא לה במתניתין דלעיל אבל לפי השני הפירושים ביחד של רש"י ותוס' יתיישב הכל שפיר דלא היה יכול למפרך כ"א בזה הלשון והא אמר רבא חדא זימנא וכו' וא"כ צ"ל הא דכתבו התוס' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא וכו' אין כוונתם ועוד דאפי' בלא פרש"י כלל יתורץ הכל אלא ה"ל דמפרש"י משמע דאי הוה תנן לה הכא בהדיא היה יכול למפרך תנינא חדא זימנא אפי' בלא מלתא דרבא דלעיל כלל דזה אינו דאפי' אי תנן לה וכו' אבל לעולם גם התוס' צריכין לפרש"י כמו שכתבנו וק"ל:

ד"ה ואי אשמועינן הפילה הך צריכותא לא הוה דומיא דאידך וכו'. ר"ל לא הוה דומיא דצריכותא הראשונה דקאמר אי אשמועינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה וכו' דאותה צריכותא קאי ארבא דאצטריך רבא למימר מלתיה תרי זימני אבל הך צריכותא קאי אמתניתין וא"כ לפי פי' התוספות הוי פירוש דצריכותא דגמרא הכי צריכי ר"ל דרבא אצטריך למימר מלתיה תרי זימני דאי אשמועינן הא דלעיל דאמר דמתניתין דחש"ו אתיא כרבי נתן דשמעינן מיניה דאפי' זרק סכין לניעצה בכותל שחיטתו כשרה ה"א התם דוקא כשרה דקא מכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה אפי' רבי נתן מודה דשחיטתו פסולה משום דלא קא מכוין כלל לשום חתיכה קמ"ל רבא האי מימרא דהכא דדייק ממתניתין דאפי' הפילה כשרה ואתיא כרבי נתן ואי אשמועינן האי מימרא דהכא לחוד ה"א דמתניתין דלעיל דשחיטת חש"ו דמכווני לשחיטת בשר אתיא אפי' כרבנן דבכה"ג אפי' רבנן מודו קמ"ל רבא לעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל רבנן ס"ל אפי' היכי דמכוין לחתיכת בשר שחיטתו פסולה עד שיכוין לחתיכת סימנים והא דאיפלגו רבנן ורבי נתן בזרק סכין ולא איפלגו בנתכוין לחתיכת בשר לאשמועינן דאפי' בנתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן להודיעך כחו דרבי נתן דאפי' בזרק סכין מכשיר דכח דהיתירא עדיף ולא אצטריך גמ' לפרש צריכותא זו השנייה אמלתי' דרבא דפשוט הוא והדר הוקשה לגמרא לפי מאי דדייק רבא ממתני' דהכא דאפי' הפילה כשרה א"כ קשיא על התנא דמתניתין דליתני דמתניתין דהכא דשמעינן מינה דאפי' הפילה כשרה דלא מכוין כלל לשום חתיכה וכ"ש שחיטת חש"ו דמכווני לחתיכת בשר ול"ל לתנא למיתני מתני' דלעיל ומשני ואי אשמועינן הכא משום דאתיא מכח בן דעת וכו' אלא שי"ל עדיין כיון שיש לחלק בין זרק סכין לנועצה בכותל לשחיטת חש"ו א"כ תקשה לך מנ"ל לרבא דפסלי רבנן אפי' בשחיטת הש"ו דלמא דאה"נ דל"פ רבנן אר"נ אלא בזרק סכין דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל אבל בשחיטת חש"ו דקא מכוונו לחתיכת בשר אימא דמודו רבנן דשחיטתן כשרה ונ"ל דרבא ס"ל דמאחר דרבנן ע"כ צריכים לחלק בין נתכוין לחתיכה ללא נתכוין משום מדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעו כוונה אלא דרבנן ס"ל דנהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן כדלקמן ומנא להו לחלק הכי אלא ע"כ צריכים אנו לומר דמשמע להו לחלק הכי מדכתיב וזבחת ואכלת דמשמע להו לרבנן מהאי קרא דבעי' מקצת כוונה דהיינו שיכוין מיהא לחתיכה ולכך מסתבר ליה לרבא למימר דכיון דמחמת קרא דוזבחת מצריכי רבנן כוונה לחתיכה הסברא נותנת דר"ל דבעינן כוונה לחתיכת סימנים דהוו בתורת זביחה אלא שא"צ שיתכוין להתירה בזביחה זו כמו שפירשו התוס' אבל בנתכוין לחתיכת בשר לא סגי דאינו בתורת שחיטה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת ואעפ"כ קאמר לקמן בהאי זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב וכו' משום דוזבחת לא משמע ליה דר"ל כוונת חתיכת דבר הנזבח דהיינו סימנים אלא כוונתו להתירה בזביחה וק"ל. ומפרש"י משמע דמדמה הפילה לזרק ותרוייהו מקרי לא נתכוין לחתיכה דהא כתב קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפילה סכין או זרק סכין וכו' וא"כ לא יתיישב הצריכותא לפירושו באופן זה שכתבנו אלא צ"ל דה"ק אי אשמועינן התם ולא אשמועינן דיוקא דמתניתין דהכא ה"א משום דקא מכוין לשום חתיכה אבל הכא וכן בזרק סכין לא ולא הוה מוקמינן למתניתין דשחיטת חש"ו כרבי נתן אלא כרבנן ולא היינו מודים לדברי רבא דלעיל דמוקי מתניתין כרבי נתן לכך אצטריך רבא לדייק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה והשתא מוכרחים אנו לומר על כרחנו דתנא דמתניתין סבירא ליה כרבי נתן ואי אשמועינן רבא הך דהכא ולא ההיא דלעיל ה"א דאע"ג דתנא דמתניתין ס"ל כרבי נתן מדמכשיר הכא בהפיל סכין מ"מ האי דינא דמתניתין דלעיל דקתני דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה אתי ככ"ע אפילו כרבנן כיון דנתכוין לחתיכה קמ"ל ההיא דלעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל לרבנן אע"ג דנתכוין לחתיכה כיון דלא נתכוין לחתיכת הסימנין פסולה והצריכותא השנייה לא קאי ארבא אלא אתנא דמתניתין כמו שפירשתי ע"ד התוספת:

ד"ה עון כרת התרת איפכא הוה ליה למימר וכו'. ר"ל דהא בודאי אין כוונתו של רבא שיסבור רב בשניהם להיתר דהא פשיטא דבעינן כוונה בשחיטה אלא ר"ל שיסבור שניהם לאיסור א"כ הל"ל איפכא עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וכו':

בא"ד וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה וכו'. ר"ל דאע"ג קאמר הכי הוי כאילו אמר עון כרת התרת עון מיתה מיבעי' אלא מאי אית לך למימר דע"כ צ"ל כן משום דפשיטא דתרומה בעי כוונה א"כ נימא איפכא כיון דעון מיתה אסרת עון כרת מיבעי' ותיאסר ג"כ לבעלה ועיקר כוונתו של רבא על החלוקה השניה ר"ל שתיאסר ג"כ לבעלה רק שהתחיל בחלוקה הראשונה ואמר עון כרת התרת וכו' משום דרב נקט במלתיה מעיקרא טהורה לביתה:

בא"ד אי נמי נאנסה עדיף וכו'. ר"ל דלעולם אימא לך דרבא ר"ל שניהם להיתר ונאנסה עדיף מטבל לחולין וכו' והא דקאמר עון כרת התרת דלפי זה למה לו ק"ו היינו משום דמכח ק"ו זה הוכיח רבא סברא זו מדברי רב דנאנסה חשיב טפי כוונה מטבל לחולין וכו' משום דרבא ס"ל דאף בחולין צריך כוונה כדמשמע בשמעתין לקמן והיה סבר דגם רב ס"ל כן וא"כ מדאמר רב טהורה לביתה א"כ ש"מ דנאנסה חשיב ליה כוונה ולכך קאמר עון כרת התרת וכו' ר"ל כיון דחשוב כוונה לעון כרת כ"ש לעון מיתה והשיב לו רב נחמן דלעולם נאנסה לא מקרי כוונה ולכך קאמר רב דאסודה לאכול בתרומה והא דקאמר טהורה לביתה משום דס"ל דלחולין לא בעי כוונה ודו"ק: