מהר"ם על חולין ב:

בגמרא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה וכו'. מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ יקשה לעצמו דהא ממתניתין דהכל מע?ריכין מוכח ע"כ דהכל לא הוי לכתחלה ונ"ל לפרש דה"ק וכל הכל לאו לכתחלה וכו' ר"ל וכיון דאשכחן הכל דע"כ הוי לכתחלה ע"כ צריכין אנו לפרש ג"כ מתני' דהכל מעריכין דהוי נמי לכתחלה ולאוקמא באופן דלא אתי לידי בל תאחר כגון שהיו מעותיו כבר ביד הגזבר וא"כ תקשה לן מתניתין דהכא כדפרכינן מעיקרא והשיב לו מנא לך הא לאוקמא מתניתין דערכין בכונה דחוקה ובדוחק כדי להעמיד קושייתך הראשונה דלמא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד וכו' ולא תקשה לך מתניתין דהכא מידי וק"ל כן נ"ל בדרך הפשט:

ברש"י והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק לרבי יהודה תני נודב ומשלם כן צ"ל וע"ש בנדרים דף ט' ודף י':

ד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' ואי קשיא בתמורה נמי כו'. ואע"ג דבריש שמעתין פרש"י דלהכי קתני שם הכל ממירין ואצטריך ליה תו לפרושו לא שהאדם רשאי וכו' משום דלשון התנאים הוא זה וכו' במסקנא לא שייך לפרושי הכי דבשלמא לעיל דהסיפא אתי לן שפיר דמשמע בדיעבד אלא שהרישא דקתני הכל ממירין דמשמע לכתחלה לא אתי לן שפיר משום דהא אסור להמיר לכתחלה ולא היה לו לתנא למתני הרישא כלל לכך פי' לעיל דנקט הרישא משום דדרך התנאים הוא ואצטריך תו למתני הסיפא לפרושי אבל השתא במסקנא דרישא אתי לן שפיר דמשמע שפיר בדיעבד כמו הכל מעריכין וא"כ קשה לן דלא היה לתנא למיתני הסיפא כלל לכך פרש"י דלכך נקט הסיפא משום דבעי למיתני וסופג את הארבעים וק"ל:

ד"ה שחיטתן כשרה וכו' ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' מנא ליה לר' מאיר דאין נודב טוב מנודב ומשלם כצ"ל. ור"ל אפי' לפי סברתו דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר היינו דוקא בנודר אבל בנדבה מנלן דשאינו נודב טוב דלפי לישנא בתרא דנדרים דפליגי בנודב ס"ל לר"מ דאפי' בנודב ומשלם דהיינו הרי זו אינו טוב ולר"י נמי דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה נודר ומשלם א"כ לפי סברתו זאת הל"ל דאפי' בנודר דהיינו הרי עלי נמי טוב כשמשלם:

בא'ד ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה. נ"ל דר"ל דאע"ג דבלשון התורה כל היכי דכתיב נדר הוי נדר דוקא ע"כ קרא דשלמה דקאמר טוב שלא תדור וגו' מיירי דוקא בנדבה וק"ל:

ד"ה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וכו' שמא גם בימיהם הקשוה כבר. נ"ל לפי שיטה זו דקושיא הראשונה דפריך בריש שמעתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד לא רב אשי מסברת עצמו הקשה אותה רק שסידר הקושיא כמו שהיתה מקובלת בידם שהקשוה בימי הקדמונים אביי ורבא ומתחלה היה סלקא אדעתין שדיוק אותו המקשה הוה מלישנא דהכל ולכך פריך עליה רב אחא בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הוא וכו' וגם רב אשי השיב לו התם כדקתני טעמא וכו' עד לבסוף כשהקשה לו אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד וכו' אז הבין רב אשי ושם על לבו שודאי לא היה דקדוקו של אותו המקשה בימי אביי ורבא מלישנא דהכל אלא מיתורא דמתני' קא דייק לה ואז השיב לו אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ר"ל אותה הקושיא שאמרתי בתחילת דברי שהוקשה בימי אביי ורבא לא היתה דיוקם מלישנא דהכל מיתורא אלא דשחיטתן כשרה ובזה יתורץ בשמעתין מפני מה לא השיב לו רב אשי לעיל מיד אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי כמו שהשיב לבסוף כן נ"ל בדרך הפשט הגם שבדרך פלפול הישיבה הארכתי לפרש סוגיא דשמעתין בפלפול עמוק ומחודד:

ד"ה שמא יגע בבשר וכו' חיבת הקדש מכשרת וכו' דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אסור לשחוט בסכין ארוכה וכו' כצ"ל. והאי רבן זומא איתא בפרק אמר להם הממונה ע"ש:

בא"ד א"נ נקט הכא שמא יגע בבשד משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי וכו' ר"ל כדי שיתיישב עלה שפיר הא דקתני מתניתין שחיטתן כשרה גם הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן וכו' דאי הוי טעמא דמתני' דטמא במוקדשין אסור לשחוט לכתחלה משום דלמא אתי לאמשוכי פשיטא דכשרה בדיעבד גם לא יתיישב עלה וכולן ששחטו ובו' ונראה דהא דהקשו התוס' דאמאי לא קאמר דלא ישחוט דלמא אתי לאמשוכי בפנים וכו' לא בעי למימר דלא נימא גמרא טעמא רנגיעה כלל דא"כ תקשה לן רישא דהכל שוחטין אפי' טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש פשיטא דישחוט אלא ע"כ אתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא יגע בבשר ובסכין ארוכה כדאוקימנא אלא שהוקשה להם אמאי דחיק גמרא למימר דטמא במוקדשין אפי' בסכין ארוכה חיישינן לשמא יגע בבשר דנימא דלעולם בסכין ארוכה ליכא למיחש לנגיעה ולא אסרינן לשחוט טמא במוקדשין אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים וק"ל:

בא"ד וי"ל דלמאי דמפרש ר"ת בעלמא וכו' ניחא. ור"ל דהכא איירי בטמא שנטמא בפנים ולפי' ר"י איירי שאינו עומד בחיל או בעזרת נשים נגד השער הגדול של עזרה ושוחט והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח אלא שהיה לעזרה גם כן פתחים מן הצדדים לצפון ולדרום ושם עומד הטמא לפני הפתח והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח ושוחט:

בא"ד וי"מ דאיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך. ר"ל הקושיא שהקשו התוס' לקמן כסמוך ד"ה דליתיה קמן ואע"ג דעזרה רשות הרבים היא:

ד"ה אילימא אחרש וכו' פי' עליה לחודיה קאי. נ"ל דר"ל פי' הא דקאמר אילימא אחש"ו הוי פירושו אילימא אחש"ו לחודיה קאי וכתבו כן משום דמלשון אילימא אחש"ו משמע דמספקא ליהאי קאי אחש"ו כלל או לא ומסיק דלא קאי עליה וזה אינו דהא פשיטא דעלייהו נמי קאי וכו' אלא שמספקא ליה אילימא דעליה דחש"ו לחודיה קאי או קאי נמי ארישא דמתני' ומסיק דקאי נמי ארישא דמתני' דטמא במוקדשין ולשון התוס' דקאמרי פי' עליה לחודיה קאי לא לפרושי לישנא דעליה קאי דבגמ' אתי אלא לשון התוס' בעצמם הוא ולפרש לשון דאילימא אתו כדכתיבנא ודו"ק נ"ל: