מהר"ם על חולין קד.

במתני' ואסור להעלות עם הגבינה וכו' כצ"ל:

ברש"י ואסור להעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי וכו'. נראה דכתב כן משום דאפילו אתי למכלינהו בהדדי ליכא איסור דאורייתא אלא כשאכלן רותח דבלעי מהדדי דדרך בישול אסרה תורה והוי גזירה לגזירה לכך כתב דאסור להעלות משום דלמא אתי למכלינהו באופן דקבלעי מהדדי כגון שיעלה אותן באילפס רותח כדאמר לקמן בשמעתין ואחר שבלעי מהדדי אפילו כשאוכל אחד מהן עובר משום בשר בחלב וק"ל:

בתוס' ד"ה כל הבשר וכו' ובתוספתא תני לה וכו' ושמא מאי דשייר במתניתין וכו'. וי"ל דמאי דמקשו לא תירצו דמתחלה הקשו תימה דלא תני וכו' וכי תימא דלא אצטריך למתני דליכא בהן שום חדוש והא בתוספתא תני להו וכיון דתנא להו בתוספתא א"כ ע"כ אית בהן חד דאצטריך למתני ואגב זה תני לכולהו כדפירשו התוס' בהנך לעיל פירקין דלעיל ולכך ה"ל למתני נמי במתני' כך הם המשך פירוש דברי התוספות בקושייתם ואח"כ דחו הקושיא ושמא מאי דשייר וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהכל טעמא מאי דמפני מה שייר הכא יותר מבאינך פירקין דלעיל ונראה לישב דברי התוס' כן דה"ק דלעולם תנא דמתניתין כלל לכולהו במאי דתני כל הבשר דמשמע כל מיני בשר הן חולין הן מוקדשין בארץ וחוצה לארץ אלא דשייר דלא תני להו בהדיא פירשא להו הברייתא וכו' ודוגמת זה פירש הר"ן ע"ש:

בא"ד ואשמועינן דחייל איסור בשר בחלב וכו'. ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור גבי גיד הנשה דחל על איסור מוקדשין ועל איסור בהמה טמאה היינו משום דהוי איסור חמור שכן איסורו לבני נח כדלעיל לכך אצטריך תו לאשמועינן דגם איסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין:

בא"ד ורשב"ם פירש וכו'. אפשר דקשיא ליה על פירוש התוספות משום דהא כבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור ועוד דבפירושו יתורץ ג"כ גמרא דפרק ראשית הגז כמו דכתב בתר הכי ולפירושו ניחא הא אמר פ' ראשית הגז וכו' וכצ"ל:

בגמ' הא עוף אסור מדאורייתא וכו'. נראה הא דנקט לשון דיוקא ר"ל מדקתני חוץ מבשר דגים וחגבים משמע הא בשר חיה ועוף אסור לבשל וכו' דאסור מדאורייתא קאמר דאי ס"ד דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזור וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה כל מידי דממליך וכו' ולא בתוך הכלל ולא מוציא מן הכלל כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנודר מן הבשר וכו' בגמרא מוקי לה כרבי עקיבא וכו'. קשיא להו לתוספות א"כ בשר דגים וחגבים נמי ליתסר דהא נמי ממליך בהו שליח וקאמר דבפרק הנודר פריך לה גמרא ומוקי לה במאן דכאיב ליה עינא וכו' ר"ל הא דקתני מתניתין דמותר בבשר דגים וחגבים איירי במאן דכאיבא ליה עינא ונודב או נודר וביומא דהקזה דמסתמא לא כוון לאסור עליה בשר דגים וחגבים וגם השליח לא ממליך עלייהו לקנותם לו דיודע דאינו אוכל אותם בימים הללו ולכך לא חל הנדר על בשר דגים וחגבים אבל כשנודר מן הבשר בימים אחרים אין ה"נ דאסור אפילו בדגים דממליך נמי עלייהו שליח ושם בפרק הנודר פריך אי הכי דאיירי ביומא דהקזה אפילו בעופות נמי לתסרי דסכנה הוא לאכול עוף ביומא דהקזה ומשני עוף אכיל ליה בשלקא וליכא סכנה ולפי זה הנדר חל על עוף אפילו ביומא דהקזה ומיהו בפרק בתרא דמעילה כדמשני ביומא דהקזה פריך אי הכי עוף נמי לתסרי וכו' והדר משנויא דהקזה ומשני אלא ביומא דכאיב ליה עינא וכו' דמשמע אבל ביומא דהקזה אה"נ דבעופות נמי מותר והיינו מה שמסיימו התוספות כאן ומיהו בפרק בתרא דמעילה וכו' לא קיימא שינויא דהקזה וכו' ר"ל דביומא דהקזה מותר אפילו בעופות והא דמסיימו התוספות אבל בשאר ימים אלעיל קא הדר ולא איומי דהקזה ודו"ק שם בפרק הנודר ובמעילה ותמצא שכן הוא:

ד"ה הא עוף וכו' ונראה הא דס"ד וכו' כדדייק רב יוסף בסמוך וכו'. אבל לפי זה קשה מה מתרץ רב אשי וכי תימא דרב ס"ל כדמשני אביי לקמן אדברי רב יוסף א"כ הוי העיקר חסר מן הספר ועוד דלפי זה היה לו להמקשה לאתויי סיפא דמתניתין דקתני ואסור להעלותן וכו' ולדייק מינה כדדייק רב יוסף בסמוך דזה נראה דוחק שיהיה העיקר חסר מדברי המקשה וגם מדברי המתרץ וגם אינו משיטת הגמרא דרב יוסף יחזור וידקדק ממה שכבר הקשה המקשה לעיל מיניה וק"ל ול"נ דהאמת הוא שהמקשה דייק מדקתני כל הבשר דמשמע ליה שכל הבשר שוה זה כזה ולא דמי לסיפא דהנודר מן הבשר דאין כל הבשר שוה דשאני התם דלא קתני אסור בכל הבשר כלל ולא קתני איסורא אלא היתרא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אבל ברישא דקתני כל הבשר אסור לבשל משמע ליה להמקשה דכל הבשר שוה וכמו שבשר בהמה דאורייתא ה"נ בשר עוף והשתא א"ש דרב יוסף משני דאין ה"נ דס"ל למתני' דבשר עוף דאורייתא דלא כרבי עקיבא ורבי נסיב לה אליבא דתנאי ורב אשי מתרץ דלעולם כולה מתניתין אתיא כר"ע ותנא דמתניתין ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא ואע"ג דנקט כל הבשר אסור ה"ק לאיסורא הן שוין אבל יש מהן שהאיסור הוא מד"ת ויש מהן שהאיסור שלהן מדברי סופרים וכו' ובסמוך בא רב יוסף לדקדק מהסיפא דקתני ואסור להעלות וכו' שהאוקימתא דידיה היא אמת שהתנא דמתני' ס"ל דחיה ועוף נמי דאורייתא דלא כרבי עקיבא ולסתור אוקימתא דרב אשי דחה לה אביי ולפי זה אתי שיטת סוגיא דשמעתין על נכון כנ"ל הגם שהוא נגד דברי התוספות:

ד"ה ומנא תימרא דלא גזרינן וכו' והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה. ר"ל דבכמה מקומות נמצא בגמרא דאמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה ולא צריך ראיה על זה והא דקאמר ומנא תימרא וכו' לא משום דהוה אמינא דשמא הך גזירה דהעלאה אטו אכילה היא עדיפא וגזרינן אפילו במקום שהאכילה עצמה היא גזירה דהא יש מקומות דגזרינן גזירה לגזירה כדכתבו התוספות בתר הכי לכך מביא ראיה מחלת חוצה לארץ דלא גזרינן בה העלאה אטו אכילה כיון שהאכילה עצמה היא גזירה דרבנן אטו חלה דאורייתא א"כ ש"מ דגם בהעלאה אטו אכילה לא גזרינן גזירה לגזירה וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן דאין לדמות גזירת חכמים וכו' כצ"ל:

ד"ה חלת חוצה לארץ נאכלת וכו' שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב וכו'. פי' דכזיב היא בצד צפון ארץ ישראל וקאמר מכזיב עד הנהר לצד מזרחה ועד אמנון לצד מערבה דאמנון הוא טורי אמנון שהוא הר ההר במקצוע מערבית צפונית דארץ ישראל כמבואר במסעות פרשת מסעי ועד שם הוא גבול ארץ ישראל שכבשה וקדשה יהושע אלא שעולי בבל עם עזרא לא כבשו א"י ולא קדשוה בקדושה שניה כי אם עד כזיב לכך בבית שני לא היתה עיקר קדושת א"י כי אם עד כזיב ומשם ואילך עד סוף הגבולים דהוא נהר ואמנון לא היו נוהגים בקדושה כל כך מטעם זה כן כתב רבינו שמשון בפירוש המשנה שם ובשביעית ע"ש אכל הכא בתוספות משמע דמכזיב ער הנהר ועד אמנון הוי הטעם דלא היו יכולין לנהוג כל כך בקדושה משום שהיו קרובים וסמוכים לארץ העמים ולא היו יכולים לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה לכך קאמר מא"י ר"ל מתחלת א"י מדרומה לצפונה עד כזיב חלה אחת וניתנה לכהן כדין תורה מכזיב עד הנהר וכו' שהוא ג"כ א"י אלא שלא היו יכולים לשמור בטהרה וחלותיהן טמאות לכך צריכין להפריש שתי חלות וכו' וחלות האור היא עיקר שהיא הראשונה כדין תורה לכך צריכה שיעור וכו' מנהר ועד אמנון ולפנים ר"ל כלפי ח"ל שהוא ח"ל גמור אלא שהן סמוכין לא"י מפרישין ג"כ שתי חלות ושתיהן מד"ס וכו' וכיון ששתיהן מד"ס ועל כל פנים צריכה האחת מהן להיות כשיעור מוטב יותר שהנאכלת לכהן תהא בה שיעורא והב' שהיא נשרפת ובאה לידי הפסד לא יהא בה שיעור וכו':

בא"ד מדלא חשיב בעל קרי בהדי איסורא דזבין וזבות דזבין וזבות בלא טבילה וכו' [כצ"ל] ר"ל וכ"ת דמשום הכי לא תני לה בהדי איסורא דזבין וזבות משום דאיסור דבעל קרי לר"י אינו אלא כשלא טבל אבל איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה זה אינו דאיסורא דזבין וזבות בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי וכו' ר"ל ובשלמא אי איירי בלא טבילה משום הכי קאמר דלרבנן לא אצטריך משום דהא אפילו בשאר טמאים לא שרו רבנן אלא טבול יום אבל בלא טבילה לא וכ"ש זבין וזבות אלא לר"י אצטריך דשרי בשאר טמאים אפילו בלא טבילה והכא בזבין וזבות מודה דאסורים בלא טבילה אבל אי איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה א"כ לרבנן נמי אצטריך לאשמועינן דבזבין וזבות אפילו בטבילה אסרי דהדר קאמרי התוספות ונראה נמי דאפילו רבנן דאסרי בלא טבילה לא איירי אלא בבעל קרי וכו' א"כ מכלל דרבי יוסי דפליג עלייהו ושרי בלא טבילה איירי אפילו בבעל קרי וא"כ אפילו בלא הוכחה דלעיל מדבריהם דרבנן מוכח בהדיא דרבי יוסי שרי בלא טבילה אפילו בבעל קרי שהטומאה יוצא מגופו:

בא"ד ובבבל וכן לדידן וכו'. השתא קאתו התוס' לפרש דאע"ג דקאמר במתני' דחלה דשלשה ארצות לחלה וכו' עדיין יש דין רביעי דהא דקתני מתני' דבח"ל מפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים כדלעיל היינו דוקא באותן ארצות שהן קרובים לא"י אבל בבבל וכן לדידן שרחוקים מא"י אין מפרישין אלא חלה אחת וכו':

בא"ד וכן כתב בה"ג וכו'. ר"ל דשם בגמרא פרק עד כמה איתא הכי אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי אין כאן כהן קטן שורפה ומפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וכו' ובעל הלכות גדולות הוסיף בדברי רבינא וכתב נדה קוצה לה חלה ונותנה לכהן קטן ואכיל לה או מאן דטביל לקריו משום דס"ל דאע"ג דקאמר בגמרא כהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל לקריו: