מהר"ם על ביצה ל.

בגמ' זימנין דנפיל ואתי לאתויי נ"ל דל"ג זה בגמ' דלשון זה לא שייך כ"א גבי שבת דאסור ד' אמות ברה"ר משא"כ בי"מ וכן בספרים אחרים אינו וגם רש"י לא הזכירו:

ברש"י ד"ה תבנא סריא וכו' עד וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאו לאוצר כצ"ל:

בתוס' ד"ה זימנין דמטמיש בהו מיא וכו' עד הולך לאיבוד וכו' ר"ל דאיסור דיין שהוא אסור משום תולדה דדש לא שייך כ"א בשסוחט היין לתוך הכלי אבל כשסוחטו לארץ והולך לאיבוד אין בו איסור סחיטה:

ד"ה דהא תוס' יה"כ וכו' לשון התוס' הוא מגומגם ונ"ל לגרוס כן משמע דיש שיעור לתוס' יה"כ דהא ודאי לא היו אוכלין ממש וכו' עד ואל יהיו מזידין ותוס' זה לא הוברר השיעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבעוד יום ר"ל קודם בין השמשות ועיין בדברי הרא"ש פרק בתרא דיומא ובטור א"ח סימן תר"ח: