מהר"ם על בבא מציעא צ:

ד"ה רבי יוחנן אומר חייב וכו' עד חוץ מנשבע וכו'. והתם יליף נשבע מקרא וכן מקלל דיש תמורה אבל במימר ליכא קרא ואפ"ה קתני במתניתין שמותיב מינה רבי יוחנן לר"ל וסופנ את הארבעים א"כ צריך לומר דעקימת פיו הוי מעשה ולכך מותיב מינה לר"ל ומה שכתבו התוס' בדבור זה לקמן בסמוך ולהכי פריך הכא רבי יוחנן לר"ל וכו' אבל נשבע דלא עביד מעשה בדבוריה וכו' הא דכתבו אבל נשבע וכו' לא באו לתת טעם למה לא פריך רבי יוחנן לר"ל מנשבע דהא בלאו הכי לא היה יכול למפרך מינה לריש לקיש משום דבנשבע קרא כתיב ורבי יוחנן גופיה קאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע אלא שבא לתת טעם למה אמר רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר וכו' טפי מנשבע וקאמר משום דבנשבע לא עביד בדבוריה מעשה:

ד"ה ריש לקיש אומר פטור וכו' אמאי לא דייק ממלתיה דהתראת ספק שמיה התראה וכו'. והא דלא דייק נמי ממלתיה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדדייק ריש לקיש קאמר התם משום דרבי יוחנן ס"ל כאידך דרבי יהודה דאמר משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' כדלעיל: