מהר"ם על בבא מציעא פח.

ד"ה עד שיראה פני הבית וכו' ואין לומר דלרבי ינאי אינה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית ופני החצר וכו'. ר"ל והא דקתני איזו חצר שחייבת במעשר ר"ל איזהו חצר שכשמכניסין אותו דרך אותו חצר לתוך הבית ואז חייב במעשר אבל בלא בית אין חייב במעשר:

בא"ד וכן משמע בפ"ג דמעשרות דתנא תאנה העומדת בחצר וכו'. ר"ל ש"מ דכשעומדת בחצר א"צ להכניסה דרך שער החצר אבל מ"מ לפי מה דסבירא להו להתוס' השתא דבעינן חצר ובית ה"ה נמי דקתני תאנה העומדת בחצר וכו' ואם צירף שתים חייב הוי נמי כשמכניסים אח"כ מן החצר לתוך הבית אבל בלא בית אין חייב במעשר:

ד"ה מאי לאו בשדה וכו'. יש להקשות לפי' התוס' דמוקי לה בגמר מלאכה והלא אין הפועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וי"ל דס"ל דלעולם הפועל עוסק בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כנון דש ובורר אלא שאותן שני תאנים שאוכל בשעת אכילה כבר נגמרה מלאכתן וכן הוא מוכרח לקמן בסמוך בד"ה תבואת זרעך וכו' ע"ש ולפי המושכל הקושיא שהקשו התוס' על רש"י לאו קושיא היא דמה שפירש רש"י דאיירי בלא נגמרה מלאכתן היינו לפי דעת המקשה שהקשה מלוקח והוה ס"ל דאיירי בחטים ושעורים דאפי' לאחר הקצירה עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר עד לאחר מירוח אבל לפי מה דמוקי אותה בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר והוא תולש הפירות מהגוף הנוטה לחצר ובחטים ודומיהם לא שייך נוטה תלישתן זו היא גמר מלאכתן דאין כאן עוד מלאכה אחרת אחר זה ולכך פריך א"ה בעל הבית נמי ניחייב וכן פרש"י בהדיא א"ה בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה והרי רואה פני הבית:

ד"ה בעל הבית עיניו בתאנתו וכו' עד שילקוט רובה או כולה וכי מוקי לה הכא בעומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ה"ה דהוה מצי לאוקמה בעומדת בחצר. ר"ל והטעם שהלוקח חייב משום דאותו ענף שהוא לוקח הוא כבר נתלש וראה את פני החצר ונגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דכל האילן עדיין לא נתלש ולא שייך ראיית פני החצר במחובר אפ"ה לוקח חייב דלוקח עיניו במקחו אבל פועל הוי כמו בעה"ב דעיניו בתאנתו והואיל ויתר כל האילן עדיין במחובר אע"ג שעומד בחצר לא נקרא רואה פני החצר ואפילו אותן פירות התלושין לא מחייבי במעשר כי אחר עיקר האילן אזלי' שהוא עדיין מחובר ולא ראה פני החצר:

בא"ד ועוד למ"ד מקח קובע אפילו בשדה וכו' ובסוף פרק משמע גבי מקשאות דאפקיסו אפי' בשדה אין פועל אוכל לפי שנגמרה מלאכתן אע"פ שלא ראו בית וחצר וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון ולא ירדתי לסוף כוונתם כי מה שכתבו דמשמע בסוף פרקין גבי מקשאות דאפקיסו וכו' ע"כ היינו מה דאיתא בדף צ"ג מתיב רב כהנא המשמר ארבעה וחמשה מקשאות וכו' ואי אמרת משמר לאו כעושה אמאי אוכל אמר רב אשי בעקורי' שנו עקורים והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' ופשוט הוא שמה שפריך והלא נגמרה מלאכתו למעשר אין ר"ל שלא יאכל מטעם שהוא חייב לעשר אפילו בשדה אלא דפריך מכח מתני' דידן דקתני ובתלוש שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר דהיינו מירוח או הבודל בתמרי' ובגרוגרות או נתפרסו עיגוליו אינו אוכל ולהכי פריך אם היה משמר מקשואים עקורים א"כ היה עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא היה אוכל אפי' בשדה דלא הוי דומיא דדיש שהוא קודם מירוח ולא נגמרה מלאכתו למעשר אבל אה"נ אם היה עושה בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דמה שהוא אוכל כבר נגמרה מלאכתו למעשר אפ"ה היה אוכל בלא מעשר כמו בעל הבית כדילפינן מכנפשך כדמשמע לעיל בד"ה מאי לאו בשדה וכו' ובדבור אחר זה שכתבו התוס' בהדיא וא"ת לפי' ר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שיאכל ואותה שעה כבר ניתקן וכו' מבואר בהדיא שאע"ג שבשעת האכילה כבר נגמרה מלאכתו אפ"ה הוא אוכל ופטור מן המעשר והטעם דילפינן מכנפשך דפועל הוי דומיא דבעל הבית ובעל הבית פטור כל זמן שלא ראה כולו פני הבית או פני החצר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

תוס' ד"ה תבואת זרעך וכו' עד תרוייהו דרבנן. פי' דאיירי שנתערב הטבל ברוב חולין דמדאורייתא בטל ברוב אבל מ"מ יש להקשית למה להו לתוס' דיוק זה הוה להו למידק בקיצור יותר מאין קנין עצמי דאי ס"ד דרבנן תקשה הא דפריך בגמרא שם ולימא ליה קח מן הנכרי ומשני סבר אין קנין וה"ל מן החיוב על הפטור א"כ ע"כ צ"ל דהוי דאורייתא ראי הוה דרבנן תרוייהו הוי מדרבנן. ויש לתרץ משום דהיינו יכולים לומר דלעולם הוי מדרבנן ואפ"ה לא קאמר קח מן הנכרי משום דהוי דומה לחיוב על הפטור כמו שתירצו התוס' לקמן בסמוך בדבור זה:

בא"ד וא"ת לפר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו'. והא דפי' התוס' לעיל בד"ה מאי לאו וכו' דמיירי בגמר מלאכתו ר"ל שהפועל עושה בדבר שלא נגמר כגון הקוצר אבל אותן ב' תאנים שאוכל הן נגמרה מלאכתן דוק נראה לי:

בא"ד אבל לר"י בר מרדכי נראה לפרש איפכא. יש מקשין לפירוש ר"י בר מרדכי מה פרכה הגמרא ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא וכו' לוקמא הא דאיתא התם בברייתא דלוקה אינו חייב מדאורייתא היינו בלוקח קודם מירוח והכא דמשמע דלוקח חייב מדאורייתא מדדרש מכנפשך דפועל פטור לאפוקי פועל מתורת לוקח היינו משום דאיירי לאחר מירוח כדכתבו התוס' בסמוך לעיל מזה שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר ניתקן אבל אין זה קושיא כלל דלר"י בר מרדכי ס"ל להגמרא כסברת קושית התוס' דלעיל מזה דהכא מתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן והיינו קודם מירוח ולכך פריך עליה שפיר ולוקח מדאורייתא מי מיחייב וכו' וק"ל: