מהר"ם על בבא מציעא עא:

גמ' אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל אנן לדידהו וכו' עד ואתם שולחים לא נאמרה וכו' כצ"ל:

ד"ה זכייה מדרבגן וכו'. עד בהלואה זו מישראל ראשון כצ"ל:

תוס' ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' אלא מיירי כגון שנטל ונתן ביד וכו' וקמ"ל דלא אמרי' אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני וכו'. ויש לדקדק דאיך סלקא דעתין לומר דהישראל כשנוטל מהעכו"ם ונותנו לישראל שני אדעתיה דעכו"ם הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא אין שליחות לעכו"ם וא"כ איך נעשה הישראל ראשון שלוחו של העכו"ם לקולא דיהא מותר בשביל זה וצריך לומר דלא מטעם שליחות ה"א דלישתרי אלא מטעם דהוה אמינא דאפי' היכי דהישראל ראשון נטלו מן העכו"ם ונתנו לישראל שני אינו פוטר את העכו"ם מחובו והמעות הן עדיין של העכו"ם אלא שהוא מטריח עצמו בשבילו לקחת אותן מידו ולתת אותן ליד הישראל והישראל שני הוא לוה של העכו"ם לא של הישראל ראשון והוי כאלו הוא אפוטרופוס של עכו"ם ומלוה מעותיו של העכו"ם לישראל ברבית שהוא מותר כמו שכתבו התוס' בסמוך בדבור זה ולזה נתכוין הרא"ש שכתב וז"ל וקמ"ל דלא אמרינן אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני ליה ולא שיפטר ישראל הראשון את העכו"ם ויתחייב לו ישראל השני ועי' שם ונפקא מינה דלר"ת אפי' לחומרא אין שליחות לעכו"ם ואינו אסור בסיפא אלא כשנושא ונותן ביד: