מהר"ם על בבא מציעא סב:

גמ' בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כצ"ל:

רש"י ד"ה וחזר וכו' בדינר זהב וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לקח הימנו חטין וכו' ועוד כיון דאיסור לא קאי אלא איין מאי פריך וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין וכו'. ר"ל וכי לא ידע שיש לחלק בין היכא שגותן לו עכשיו בשעת פסיקת מעות דיכול לקנות בדמים שקבל כדתני אע"פ שאין לזה יש לזה ובין היכא שאינו נותן לו עכשיו בשעת הפסיקה שום מעות אלא שפוסקתם על החוב שיש לו בידו:

בא"ד ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם וכו'. ר"ל ואפילו את"ל דהמקשה לא ידע לחלק הכי עדיין יש להקשות אלשון של התרצן דמשני בבא לחוב בדמיהן עסקינן משמע מתוך לשונו דעד השתא היה סבר המקשה דלא איירי בבא לחוב בדמיהן אלא איירי מתניתין שנתן לו מעות עכשיו בשעת פסיקת היין וזה א"א לומר דיעלה על דעת המקשן כן דהא מפורש הוא במתניתין דאיירי שלא נתן לו עתה שום מעות וכיון שהמקשה נמי הוה ידע דמתניתין איירי בבא לחוב בדמיהן לא היה להמתרץ להשיב כהאי לישנא אלא ה"ל לשנויי בקצרה אמר רבא לאו כאיסרו הבא לידו דמי וכדתניא וכו' אבל לפי מסקנת התוס' דקאי קושית המקשה אחטין אתי שפיר דבחטין תני במתנית' לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור דמשמע דנתן לו בשעת המקח דינר זהב ולכך הוצרך המתרץ לשנויי דלא איירי שנתן לו עכשיו הדינר זהב אלא שהיה כבר חייב לו דינר זהב ומאי לקח בהלואתו כדמסיק לקמן וכו' והארכתי בזה הגם שפשט דברי התוס' פשוט שכן הוא אלא שראיתי מקצת מתחכמים לפרש דברי התוס' הללו בדרך רחוק מהאמת וכדי להוציאו מלבם כתבתי זה: