מהר"ם על בבא מציעא ד:

תוס' ד"ה לעולם שתים וכו' חשיב ליה ר' עקיבא משיב אבדה וכו'. יש לדקדק למה להו לתוס' לדוחקא זה דפירשו דמשום הכי הוה משיב אבדה לרבי עקיבא משום דכשאומר שתים נראה יותר נאמן נימא דמשום הכי חשיב משיב אבדה דאם ירצה לשקר היה אומר שתים והיה נפטר בשבועה והיה מרויח סלע והשתא כשאומר ג' הוא מפסיד סלע בהוראתו ונמצא שבסלע הג' הוא משיב אבדה וצ"ל דהואיל דכשהיה טוען שתים היה חייב שבועה השתא נמי כשטוען ג' נמי ראוי שיחויב שבועה כמו שהיה חייב אם היה טוען שתים ואין סברא לומר דבשביל שהיה מרויח ממון יותר בטענתו אם לא היה טוען כמו שטוען עתה יפטור עתה משבועה דאין אומרים מגו מממון לשבועה לכך לא רצו התוס' לפרש כן וצ"ע:

ד"ה אין נשבעין וכו' אבל לר' יוחנן וכו' כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ. פי' היינו במלוה בעדים שאינו גובה ממשועבדים ולכך לא חשיב שעבוד קרקעות מאחר שאין כאן כי אם משועבדים אבל במלוה בשטר שגובה ממשועברים חשיב (מלוה בשטר) [שעבור קרקעות] אבל אין לתרץ כגון שמחל השעבוד דא"כ אפילו ביש עליו שטר נמי:

בא"ד ואי לית ליה אפילו משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב. משמע דה"ה דהיכא דהיה לו משועבדים ומחל כל השעבודים אפי' דמשעברי נמי חייב אפילו יש עליו שטר ואין חילוק בזה בין שיש עליו עדים בין שיש עליו שטר וצ"ע בפ' שבועת הפקדון שם בתוס' שהקשו שם אמימרא דר' יוחנן דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב וכו' והא סבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא ותירצו דאיירי כגון שמחל השעבוד דמשמע דאפילו דהיכי דמחל כל השעבוד נמי יש חילוק בין עדים לשטר דבעדים חייב ובשטר פטור אם לא שנפרש דהתם נמי ר"ל שמחל השעבוד של בני חורין ולא של משועברים ולכך בעדים חייב ובשטר פטור ע"ש וצ"ע: