מהר"ם על בבא מציעא כט.

תוס' ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' ואין זו ראיה וכו' אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני וכו'. מדברי התוס' דהכא משמע דרבה ס"ל כמאן דאמר דשרי להחזיד אבדה משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וא"כ למה להו להתוס' אריכות זה הוה להו לתרוצי בקצרה דטעמא דרבה נמי משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא כמ"ד דשרי התם להחזיר אבדה ומה צריך להאריך מאיזה טעם הוא אינה שכיחא והלא בלא זה אפי' לא היו מביאים ראיה מזה לפסק הלכה צריכין אנו לפרש הכי האי לא שכיחא דקאמר התם בפרק אין בין המודר היא מטעם דלא שכיח שיבא עני בשעה שמתעסק בה וכו' אבל מדברי התוס' דבפרק הכונס (בבא קמא דף נ"ז) משמע דר"ל דרבה אתי אפילו כמ"ד דאסר התם להחזיר אבדה:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא וכו' וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכו'. ר"ל ואי כרבה הל"ל לעולם בגינתו שאינה משתמרת והא דהוי השבה משום דהוי שומר חנם דרבה מוקי לה הכי בפרק הכונס וכו' ועוד י"ל דלקמן ה"פ ה"ד וכו' ר"ל ולכך לא היה יכול לתרץ דלעולם בגינתו שאינה משתמרת דהוה משמע אפילו מפשיעה וזה אי אפשר והיה מוכרח לתרץ בגינתו המשתמרת לכל חד כדאית ליה וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים ועיין בתוס' פרק הכונס דשם משמע דכל דברי התוס' הם חד שנוייא:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא קרא דוהשב וכו' לקמן (בבא מציעא ד' ל"א:)

בא"ד שהוא פוטר את המלוה באבדה אלמא וכו' אליבא דרבה מיבעי לן לאוקמא וכו' עד ועוד דקי"ל כרבה בר משדה וכו' כצ"ל: