מהר"ם על בבא קמא סט:

גמ' סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ר"ל דמדמה כי היכי דלענין כפל שוה שאינו ברשותו למה שאינו שלו ולא נקרא בעל הדבר מחמת שאינו ברשותו ה"ה לענין הקדש נמי כיון שאינו ברשותו נקרא שאינו שלו ואינו יכול להקדישו וק"ל:

תוס' ד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה לא קאמר וכו'. ר"ל דבהאי דין דאחים שחלקו קאמר רבי יוחנן דאין ברירה משום דיכול להיות דאתיא אפי' כסתם מתני' דחלוקה דבהא מודה ההיא מתני' דהתם שאפי' שהתנה בפירוש ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אבל בהיכא שהתנה בפירוש לא אמר בזה רבי יוחנן מידי ומצי סבר כסתם מתני' דהלוקח והיא במסכת דמאי פרק ז' דסתם כרבי מאיר או מצי סבר כמתני' דצנועין דלית ליה בדידה אפי' היכא שהתנה בפירוש דהא התם נמי מתנה בפירוש ואומר כל שילקטו עניים וכו' ואפי' הכי ס"ל להאי תנא דקתני כל הנלקט דדוקא כל הנלקט אבל כל שילקטו לא משום דלית ליה ברירה דבמשנה תרתי סתמי פליגי ור' יוחנן לא גילה דעתו לפסוק כאחת מהן ולא פסיק דאין ברירה אלא בהאי דאחים שחלקו דאתי שפיר אפי' למתני' דהלוקח וכי תימא א"כ כי פרכא הגמ' בשמעתין סוף סוף אמאי קא מפכת וכו' השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ובו' אמר רב אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו וכו' ומתוך כך חוזר משינויא קמא דשני לעיל אימא כל המתלקט הא הוה מצי לשנויי דאחים שחלקו שאני משום דלא מתנה שם בפי' אבל בהאי דצנועין מתנה בפי' ולמה חזר בו ומשני אלא לעולם כל הנלקט עיין בתוס' פ' כל הגט דכתבו שם דאין ה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לומר כל הנלקט כדקתני מתני' גם לא תצטריך לאפוכי כי ההיא מתני' דר' יהודה ור' דוסא ע"ש:

ד"ה ה"א צנועין אית להו דרבי דוסא וכו' אבל השתא דקאמר רבי יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין. מדקדקין התלמידין מנא להו להתוס' שר' יוחנן מן הדין ס"ל נימא נמי מחמת תקנה אית ליה לר' דוסא להא דצנועין דאוקמי רבנן ברשותיה להפקיר ולחלל כדי שלא יכשלו כמו שאנו אומרים לצנועין דאית להו דר' דוסא אבל אין זה דקדוק וקושיא כלל דא"כ דר' יוחנן לא מן הדין קאמר אלא מחמת תקנה א"כ תקשה ליה לרבי יוחנן מנא ליה דרבי דוסא אית ליה נמי הא דצנועין דלמא ס"ל דבעניים דוקא עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל אי ס"ל דמן הדין הוה א"ש וק"ל:

ד"ה קדש קדש יליף ממעשר וכו'. מדברי התוס' משמע דעיקר ג"ש דקאמר הגמרא דגמרינן כרם דבעי ממעשר היינו לענין שצריך לפדותו ולהוסיף חומש כמו במעשר וממילא נשמע נמי לר"מ דאמר מעשר ממון גבוה ה"נ ס"ל דנטע רבעי ממון גבוה ולענין פדיה אוקמי רחמנא ברשותו ולהכי מצי נמי לחללו אפי' כשאינו ברשותו דהא נמי כי איתא ברשותיה נמי לאו דידיה הוא זאת היא שיטת הסוגיא ולכך הקשו התוס' ל"ל נ"ש דקודש תיפוק מהילולים דבעי חילול לנטע רבעי וממילא נשמע נמי כל הדברים דשמעתין כמו השתא דגמרינן ג"ש:

בא"ד ורבי חיים תירץ דאי לאו הילולים מג"ש לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית כך היא גירסת התוס' בספרים שלפנינו כאן אבל בברכות ובקדושין הגירסא בתוס' בזה הלשון לא הוה ידעינן שצריך חילול בשלישית ובששית שאין מעשר שני נוהג בהם וגירסא זו היא עיקרית בעיני שהרי הירושלמי שמביאים התוס' לראיה משמע נמי הכי שבשלישית ובששית צריך חילול אבל בשביעית א"צ חילול משום שאין מעשרות נוהג בהן כלל אבל בשלישית ובששית נהי שאין מעשר שני נוהג בהן מ"מ מעשר ראשון ומעשר עני נוהג בהן ואי לאו קרא דהילולים והוי גמרי ג"ש לחוד ה"א דגם בשלישית ובששית לא היה צריך חלול כיון שאין מעשר שני נוהג בהן ודו"ק: