מהר"ם על בבא קמא ג.

דתוס' ד"ה והא דמכליא קרנא וכו' וי"ל דה"א דוקא דשלח שלוחי כדלקמן ולקמן דקאמר אצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזלא ממילא והא דשלח שלוחי צ"ל גם כן אי הוה כתב וביער לחוד הוה אמינא דוקא היכי דמכליא קרנא. ונראה הא דהוצרכו התוס' לתרץ קושיא זו בענין זה ולא הספיק להם פירוש של רש"י דפירש דאי לא כתיב אלא חד קרא כגון ושלח הוה מוקמינן ליה להיכי דמכליא קרנא אבל לא מכליא קרנא לא וכן לקמן גבי אידי ואידי ארגל אי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להיכי דשלח שלוחי משום דלפירוש רש"י יקשה דאי לא הוי כתיב אלא ושלח שייך נמי לאוקמי להיכי דמכליא קרנא א"כ כי פריך והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנ"ל ומשני דומיא דרגל וכו' והשתא לפירוש רש"י דושלח לחוד שייך נמי לאוקמי אמכליא קרנא א"כ רגל גופיה מנ"ל דלא איירי דוקא במכליא קרנא דהא אע"ג דלא כתיב גבי ובער אלא ושלח לחוד איכא לאוקמא דוקא להיכי דמכליא קרנא וכן קשה לקמן אהא דפריך והשתא דמוקמינן ליה אשן רגל דאזלא ממילא מנ"ל ומשני דומיא דשן והשתא שן גופיה מנא ליה דלא איירי דוקא בשלח שלוחי ועוד קשה לפירוש רש"י למה לה להגמרא לשנוייא בתרי שינויא לעיל גבי שן אמר דהוה מוקמינן חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וגבי רגל משני דהוה מוקמינן חד קרא לשלח שלוחי חד לאזלא ממילא הא לקמן נמי הוי מצי לשנויי דהוה מוקמינן אידי ואידי ארגל ואי לא כתיב אלא ושלח ה"א דאתא למכליא קרנא דוקא וכן אי כתיב ובער לכך איצטריך תרי קראי חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וכן לגבי שן הוי מצי למימר אידי ואידי אשן ואי לא כתיב אלא ובער הוי מוקמינן ליה דוקא לשלח שלוחי לכך אצטריך תרי קראי חד לשלח שלוחי וחד לאזלא ממילא אבל לפירוש התוס' בכל שינויא איצטריך תרי מילי מכליא קרנא ושלח שלוחי כדלעיל וק"ל אבל באמת גם פירוש התוס' אינו מתיישב דלפירושם התרי שינוייא דגמרא הכל אחד הוא דלעיל איצטריך לחילוק דמכליא קרנא ולחילוק דשלח שלוחי וכן גבי אידי ואידי דרגל ג"כ וא"כ למה חלקן הגמרא לתרי שינויי ומאי קאמר תו אמר מר ובער זו השן וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה וכו' הא כבר מתורץ במה דשני לעיל וק"ל:

ד"ה איצטריך סד"א וכו' וא"ת תקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה דהשתא ליכא לשנויי כדלעיל כצ"ל. ור"ל דהשתא בלא כאשר יבער ילפינן רגל ושן תרוייהו מושלח ובער אתי לאזלא ממילא לשן ורגל וק"ל ובתוס' שלפנינו הוסיפו בהן דברים והלא בלא כאשר יבער וכו' ואין בו צורך דממילא הוא מובן שכוונת התוס' כן הוא אלא שלפי פירוש התוס' שמפרשים שפסוק ובער אתי לאזלא ממילא לתרוייהו לשן ולרגל ומקשו דלמה לי כאשר יבער יש לדקדק דהשתא בלא מכליא קרנא מנלן דחייב בתרוייהו דהשתא ליכא לשנויי דומיא דרגל דלא כתיב גבי ובער דהא השתא ובער קאי אתרוייהו אבל בלא פי' התוס' אתי לן שפיר דלהכי איצטריך ליה לתנא כאשר יבער כדי שנאמר דלא אתי ובער לאזלא ממילא כי אם לשן לחודיה והדר ילפינן מיניה רגל בדומיא וכן ילפינן שן דומיא דרגל לחייב לא מכליא קרנא וא"כ אין כאן מקום לקושיית התוס' וצ"ל להתוס' דלא שייך לחלק בין מכליא קרנא ללא מכליא קרנא גבי רגל כי אם גבי שן ולכך אפילו כי אמרינן דאתיא ושלח לשן ורגל וכן ובער לאזלא ממילא לשן ורגל שייך נמי לומר דילפינן שן דומיא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכלי' קרנא אף שן ל"ש מכליא וכו' וק"ל:

ד"ה לא עשר כתיב וכו' ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וכו' ואי כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח ומערה וכו' יש לדקדק בדברי התוס' למה נקטו בלשונם דסתם בור עמוק הרבה ה"ל למימר עמוק מעשדה ועוד דלפי משמעות דברי התוס' דלא איצטריך והמת יהיה לו אלא לשיח ומערה אבל שיעור דעשרה לא ילפינן ליה כי אם מבור א"כ לא הוה לה להגמרא למנקט הא לא קשיא והמת יהיה לו אמרה רחמנא וקים להו לדבנן י' עבדי מיתה וכו' אלא ה"ל למימר בור אמרה רחמנא וסתם בור הוי עשרה דהכא לא אתי לאשמועינן דין שיח ומערה אלא שיעור עשרה ונראה רהמשך דברי התוס' כך הם דסתם בור הוא עמוק הרבה יותר מעשרה ואי לא כתיב כי אם בור ה"א דוקא בור דעמוק הרבה אבל שיח ומערה לא אפילו היכי שעמוקין עשרה ויש בה כדי להמית משום דגזרת הכתוב הוא דדוקא בור שהוא עמוק הרבה ואי כתיב והמת יהיה לו ולא כתיב בור לא הוי דרשינן מיניה דבא ללמדנו שיהיה בו כדי להמית אלא הוי דרשינן מיניה כל דקטיל אפי' לא יהיה בו כדי להמית יהיה חייב אבל השתא דכתיב בור וכתיב והמת אתי בור לאורי' לן דנדרוש מוהמת יהיה לו שיהא מידי שיהא בו כדי להמית ותו לא בין יהיה בור או מידי אחרינא והשתא א"ש דנקטא הגמרא והמת יהיה לו דלא שמעינן שיעור י' שהוא כדי להמית אלא מכה קרא דוהמת יהיה לו דאי מבור לחודיה ה"א דוקא עמוק הרבה וק"ל:

בא"ד ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין פי' כיון דבור עשר לא כתיב בהדיא וכו' יש לדקדק מאי מייתי ראיה לניזקין ממיתה דבשלמא מיתה כתיב בהדי' בקרא ולא מפקינן מסברא אלא שבור עשר הוא כדי להמית אבל נזקין לא כתיב כלל בקרא והיכי תיתי דחייב דיתקרי אב ונראה דכוונת התוס' הכי הוא דמאחר דחזינן דלא חייבה התורה במיתה אלא היכי דיש בו כדי להמית א"כ חזינן דלאו גזרת הכתוב הוא אלא התורה אזלא בתר הסברא דביש בו כדי להמית דבעל הבור גרם המיתה וההיזק בא לבעל השור מבעל הבור אז הוא חייב אבל כשאין כו כדי להמית אין הסברא נותנת שיהא חייב בעל הבור דהא הוא לא עשה מעשה שיהיה כו כדי להמית ולא ממנו בא לו ההיזק לבעל השור ולכך פטור וא"כ ה"ה נמי בבור תשע שיש בו כדי שיעור ניזקין ונפל שם השור וניזק הסברא נותנת ג"כ שיתחייב בעל הבור דהא מעשיו גרמו שבא לו ההיזק לבעל השור ולכך ראוי שיתקרי ג"כ אב לניזקין וק"ל: