מהר"ם על בבא קמא כט.

ד"ה מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי וכו'. ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים וכו' א"כ לא פליגי כלל. יש לדקדק מהאי טעמא הוה נמי להו להתוס' להכריח דלא פליגי בשעת נפילה לחוד דא"כ אי חכמים מודים ברוח מצויה ור"מ מודה בשאינה מצויה לא פליגי כלל ר"ל דאי פליגי בשעת נפילה לחוד אתי שפיר ומודים וכו' ר"ל דפליגי בנתקל דרבנן סברי להו דאינו פושע ולכך פטרי ור"מ ס"ל דנתקל פושע וחייב לכך קאמר ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו' ברוח מצויה דפושע הוא דאע"פ שלא היה לו פנאי לסלק חייב ומודה ר"מ במעלה קנקנים וכו' ונפלו ברוח שאינה מצויה דה"ל נפילת אונס שהוא פטור אבל אי פליגי בלאחר נפילה לחוד ובמפקיר נזקיו אם מודים חכמים ברוח מצויה משום דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה חייב ור"מ מודה ברוח שאינה מצויה א"כ במאי פליגי ותירצו התוס' דבברייתא איכא למימר דפליגי בתרוייהו ובתר טעמא וכו' דהשתא אתי שפיר ומודים דלא פליגי אלא בנתקל דרבנן פטרי בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה ובמפקיר נזקיו משום דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ור"מ מחייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה במפקיר נזקיו משום דס"ל דנתקל פושע וא"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ובאבנו וסכינו שנפל ברוח מצויה דהוי פשיעה אפילו רבנן מודים דחייב בין בשעת נפילה בין אחר נפילה ובנפלו ברוח שאינה מצויה אפילו ר"מ מודה דפטור בין בשעת נפילה בין אחר הנפילה משום דה"ל מפקיח נזקיו לאחר נפילת אונס אלא שיש לדקדק לפי תירוץ דתוס' דמשני דבלא מתני' הוה אמינא דברייתא פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה בחד טעמא בנתקל אי הוי פושע או לא דא"כ למה ליה להמקשה להאריך ולומר מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא לאחר נפילה משכחת וכו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה וכו' הא בלא מתני' היה יכול להקשות קושיא זו משום דהא אפי' בלא מתני' ע"כ פליגי בברייתא בשעת נפילה ובלאחר נפילה ובחד טעמא דהיינו בנתקל אי הוי פושע והיה יכול להקשות בגמרא היכי משכחת לה דפליגי בשעת נפילה בנתקל אי הוי פושע וצריך להתיישב היטב בדבר וק"ל: