מהר"ם על בבא קמא כז.

תוס' ד"ה ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וא"ת ונחזי אי דמי רדיא וכו'. ולספרים דגרסי בפרק הפרה ואי ליתנייהו להנהו זוזי וכו' רוצה לומר דלאותה הגירסא משמע דכי ליתנייהו להני זוזי ממש אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי אמר ליה שקול כדך בזוזך אם כן איך יתישב הכא דבשלמא בהאי גיסא כשהתנה ליתן ליה חביתא וכבר נתן מעות למוכר והמוכר אמר לא מכרתי לך אלא כדא דאין צריך ליתן לו אלא כדא אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דאי אמרינן אזלינן בתר רובא היה חייב ליתן לו חביתא דלא מצי למימר ליה שקול כדך בזוזך דאיירי דעדיין איתנייהו הני זוזי של המקח ביד המוכר לכך איצטריך שפיר לאשמועינן דאפ"ה לא יהיב ליה אלא כדא אבל לאידך גיסא אם התנה לתת לו כדא והקנה לו בסודר ונתחייב חלוקה לתת לו דמים שיכול הלוקח לומר לא אתן לך הדמים אם לא תתן לי החביתא דקרי ליה לחביתא כדא מאי איצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא הא בלאו הכי יכול לומר שקול כדך בזוזך אפילו אית ליה זוזי ללוקח הואיל וליתנייהו הני זוזי ממש דהכא לא שייך לאוקמי דאיתנייהו הני זוזי ממש ביד לוקח דבאיזה זכות יכול המוכר לזכות במעות המיוחדי' שנוכל לומר עליהם שהן ממש דמי המכר לכך פירשו התוס' דלעולם צריך לאוקמי כגון שיש ללוקח מעות המכר ממש וכגון שהקנה למוכר אגב קרקע שמעות נקנין אגב קרקע דוקא ולא ע"י קנין סודר דאין מטבע נקנין בחליפין ולכך שייך שפיר לומר דאיתנייהו ללוקח הני זוזי וק"ל: