מהר"ם על בבא קמא כה.

בתוס' ד"ה אני לא אדון וכו' לדבריהם קאמר וכו'. דאין לומר דס"ל לר' טרפון באמת דבק"ו הדאשון דדן בסוף הדין קרן מקרן פרכינן דיו אלא שבזה הק"ו השני דבסוף הרין אנו דנין קרן מרגל לא פרכינן דיו דא"כ בתחלה מאי סבר ר' טרפון דהיכי ס"ד מתחלה דדן בסוף הדין קרן מקרן וכי לא מסיק אדעתיה דלפרכו ליה דיו אלא ודאי איהו ס"ל דהיכי דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו והא דקאמר אני לא אדון וכו' לדבריהם דרבנן קאמר ומהא סוגיא שמעינן דעיקר פירכא דיו מסוף הדין פרכינן. ולכך בק"ו הראשון דדיינינן קרן משן ורגל אף שהסוף הדין הוא קרן מקרן איכא למפרך טפי דיו אבל בקל וחומר השני שהסוף הדין הוא קרן מרגל הוה סלקא דעתיה דרבי טרפון דאפילו לדברי רבנן לא פרכינן דיו:

בא"ד ואין לומר מרשות לרשות גמרי' וכו'. יש לדקדק דאם ר"ל דלא ילפינן קרן מרגל אלא רשות הניזק מר"ה גמרינן וכאלו אמר הכי ומה בר"ה חייב קרן כ"ש ברשות הניזק והיכן מצינו שיש צד חומרא ברשות הניזק יותר מבר"ה שהרי בר"ה פטור בשן ורגל וברשות הניזק חייב. וא"כ השתא עיקר הק"ו הוי רשות מרשות וליכא למפרך מה לשן ורגל דהיזקו מצוי א"כ לפי שיטת ק"ו זה הדר יליף קרן מקרן קרן דרשות הניזק מקרן דרה"ר וא"כ הדר קושית דיו לדוכתה ונראה דלעולם שיטת הק"ו הוא כדאמר השתא דסוף הדין הוא קרן מרגל ולכך אין למפרך דיו משום דעיקר פירכת דיו הוא אסוף הדין אבל כשפרכינן פירכא מצד איזה חומרא כגון הא דפרכינן מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי עיקר הפרכא צריך להיות שייכא אתחלת הדין כי כן הוא שיטת הפירכות על הקלין וחמורין שבגמ' וכאן תחלת הדין הוא רשויות דהא קאמר ומה במקום שהקל וכו' בר"ה החמיר בקרן וכו' ולכך קאמרי התוס' ואין לומר מרשות לרשות גמרי וכו' ומה ר"ה שהקל בה לענין שן ורגל וכו' רשות הניזק שהחמיר בה לענין שן ורגל לא כ"ש שנחמיר בה לענין קרן ר"ל וכיון דתחלת הדין ומה ר"ה כו' לכך לא שייך למפרך פרכת חומרת דמה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי משום דתחלת דין אינו שן ורגל אלא ר"ה וכל הפירכות דפרכינן מצד חומרא צריכין להיות שייכי' אתחלת הדין דמ"מ הכא שייך למפרך כדמשמע לקמן דבעי למילף וכו' ופריך מה לנזקין דרגל וכו' דנימא נמי דחצר הנזק מר"ה גמרינן ומה ר"ה שהקל בה לענין נזקין דשן ורגל החמיר בה לענין חצי כופר לקרן חצר הניזק לא כ"ש אלא ודאי צ"ל דאפי' הכי שייך למפרך שפיר וק"ל ובזה נתיישב הכל כהוגן אלא דלפי מה שכתבתי דעיקר פירכא דפרכינן מצד איזה חומרא צריכים להיות שייכא אתחלת דין א"כ עדיין יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' קושיא זו אק"ו הראשון דמתני' דתחלת הדין הוא משן ורגל ממש ושם קשה קושייתם בפשיטות טפי מעל ק"ו בתרא ולא מרשות לרשות וא"כ היכי סלקא אדעתי' דר' טרפון למילף ק"ו הכי הא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וי"ל דאע"ג דשיטת הפירכות מצד החומרא כן הוא לפי האמת כאשר כתבתי מ"מ לא רצו התוס' להקשות קושייתם אק"ו הראשון משום דאע"פ כן היינו יכולין לדחות בק"ו הראשון דרך דחיי' כיון דעיקר הק"ו הוא אסוף הדין דהוא קרן מקרן לכך לא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי אבל אק"ו בתרא מקשו התוס' בפשיטות טפי דהא בין תחלת הדין ובין סוף הדין דנין קרן משן ורגל לכך איכא למפרך שפיר מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי והדר קאמרו ואין לומר ולתרץ דלעולם עיקר פרכא מצד חומרא שייכא להיות אתחלת הדין דוקא והכא לא הוי תחלת הדין שן ורגל משום דרשות מרשות גמרינן וכו' זה אינו דמ"מ שייך למפרך שפיר וכו' והיזקו מצוי דקאמרי' בכל דבור זה ר"ל דרכן להזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל דלאו פרכא הוא דאין חומרא זו מועלת וכו' ר"ל שאנו מכניסין הפרכא בתוך הק"ו וגמרי' הכי ומה שן ורגל אע"ג דהיזיקן מצוי אין חומרא זו הועילה להם לחייבם בד"ה הגם שקרן חייבת בר"ה ואפ"ה החמיר עליהם ברשות הניזק קרן לא כ"ש וק"ל:

בא"ד ובפ"ק דזבחים וכו' מק"ו דשוחט חוץ כשר וכו'. ר"ל דשם יליף ומה הוץ לזמנו דקיל דהא שוחט לזמנו כשר ואפ"ה שוחט ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול שלא לשמה דחמיר דהא שוחט שלא לשמה פסול אינו דין שאם שחט על מנת לזרוק דמו שלא לשמה דפסול ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת ר"ל באכילתו אע"פ שאין חומרא זו מועלת לשוחט חוץ לזמנו לפסול כצ"ל חומרא דהחמירה התורה שאני ר"ל דפרכא חומרא שכתובה בתורה אין המדה להכניס בתוך הק"ו:

בא"ד וא"ת בפרק אחד דיני ממונות אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת וכו'. וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית וכו' ר"ל דשם הק"ו הוא ומה שהעבודה עצמה נדחית ומתבטלת מפני קבורת מת מצוה לגמרי ר"ל שהכהן מחויב להניח ולבטל העבודה מכל וכל ולעסוק בקבורת מת מצוה ולכך אין סברא לומר שתהא העבודה חמורה מקבורת מת מצוה בשום ענין הלכך כיון דאשכחן שהעבודה היה דוחה שבת בקום עשה ק"ו שקבורת מת מצוה תדחה את השבת בקום עשה ולכך לא שייך למפרך דיו אבל הכא אין הק"ו בסגנון זה אלא מצד חומרא דאשכחן בקרן שחייב בר"ה חצי נזק ולכך שייך למפרך דיו ועיין שם בפרק אחד דיני ממונות דהתוס' דהכא לא כתבו אלא סוף דברי התוס' דהתם דשם האריכו יותר ושם יבואר דבריהם אי"ה ועכ"פ קושית התוס' אינה אלא למ"ד דפרכינן דיו אפילו היכי דמפרך ק"ו לכך הוקשו דשם גבי קבורת מת מצוה נמי לפרוך דיו וק"ל:

רש"י ד"ה הניחא למ"ד דון מינה וכו' לפי הגירסא שברש"י בספרים שלפנינו דמשמע דרש"י מפרש דהקושיא דפריך הניחא למ"ד וכו' קאי אהיקשא דמקיש מת לשכבת זרע צריך לגרוס ברש"י כן בתר הכי ומוקמינן טומאת מת באתרה מה בשאר כלים טומאת שבעה אף בגד ועור טומאת ז' דבענין אחר אי אפשר ליישב פירושו של רש"י ומה שדחק רש"י לפרש כן ולא פירש דקאי קושית הניחא למ"ד דון מינה וכו' אלעיל דיליף מפץ במת בג"ש משרץ כדמשמע מפירוש התוס' מפני שהיה קשה לרש"י קושית התוס' דא"כ דאג"ש דלעיל קאי ומשני אמר קרא וכבסתם וכו' א"כ ל"ל ג"ש נילף מק"ו מזב כדמעיקרא וכ"ת כמו שתירצו התוס' דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא א"כ השתא נמי דילפינן מת מג"ש מ"מ שרץ גופיה לא כתיב בקרא אלא ילפינן בק"ו מזב על כן פרש"י דאהיקשא פריך ואהיקשא משני רבא אמר קרא וכו' דודאי היקשא הוי ככתוב בקרא בהדיא וקאי שפיר עליה קרא דוכבסתם בגדיכם וגו' אלא שעדיין יש לדקדק על פרש"י כיון דבשינויא שמשני רבא אינו מתורץ קושית הניחא למ"ר דון מינה וכו' אי הוה קאי אג"ש דלעיל א"כ השתא נמי דסוגיא דשמעתא לא קאי אג"ש אלא אהיקשא מ"מ אנן היאך מתורץ לן לפי האמת הא דמשני לעיל דילפינן מפץ במת מג"ש משרץ וכו' הא יש להקשות הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ"ד דון מינה ומינה היאך יכול למילף מת משרץ לענין טומאת שבעה ונראה לי דס"ל לרש"י דאג"ש דלעיל לא קשיא כלל משום דע"כ צריך לומר דהג"ש אתי לטומאת שבעה דאי לטומאת ערב בלא ג"ש הוה ילפינן לה מק"ו דזב אלא משום הכי איצטריך ג"ש דלא לפרוך דיו לאפוקי טומאת שבעה להכי איצטריך ג"ש א"כ ע"כ אתי ג"ש אפילו לטומאת שבעה וליכא למימר דון מינה ומינה אליבא דכולי עלמא ודו"ק נ"ל: