מהר"ם על בבא קמא יא:

ד"ה בכור שנטרף בתוך שלשים וכו' משמע קצת דאם קים לן דכלו חדשיו וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דטעם דאמרה תורה ופדויו מבן הדש תפדה הוא משום חשש נפל:

בא"ד ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה שלשים יום וכו' ר"ל א"כ משמע דטעם מבן חדש תפדה הוי משום חשש נפל אין זה אלא גזירת הכתוב הוא אפילו קים לן דלא הוי נפל אלא דממילא משתמע נמי דכל ששהה ל' יום באדם יצא מכלל חשש נפל דאל"כ לא היה להתורה ליתן שיעור ל' יום אלא היה מן הראוי להרחיב יותר זמן להפדיון עד שיצא מכלל נפל וכן גבי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

ד"ה אפילו מן גלימא דעל כתפיה וכו'. ור"ת פוסק שאין מסדרין לב"ח וטעמו של ר"ת תלוי בגירסת הגמרא שם פרק המקבל עיין שם בתוס':